דברי שאול - עדות ביוסף - א ריד

בקיומו דמצווין אנו לבטל ע"ז של עכו"ם אבל בחמץ דשל אחרים אתה רואה לא שייך איסור רוצה בקיומו דמצווין אנו לבטל ע"ז של עכו"ם אבל בחמץ דשל אחרים אתה רואה לא שייך איסור רוצה בקיומו ע"ש. ולפענ"ד נראה דסברת הטור היא דבאמת גם בע"ז כבר כתב רבינו בפ"ז מעכו"ם דבח"ל אין אנו מצווים לרדוף אחרי' רק כשנכבש עיירות ונמצא עכו"ם בתוכה אז מחוייבים לעקר אחריה ע"ש בה"א ומעתה גם חמץ דמי לזה דניהו דשל עכו"ם מותר לראות אבל כשיבא ליד ישראל אף בקבלת אחריות אסור וע"כ הטעם דבאמת האיסור החמץ אסור להישראל רק כ"ז שאינו שלו אינו מצווה לרדוף אחריה לאבדה רק כשיבוא לידו הוא מצווה לבערו וא"כ שוה לעכו"ם בח"ל ושייך רוצה בקיומו דהיינו כל זמן שיד ישראל באמצע ויש לו תפיסת יד באמצע מצווה לבערו וז"ב ובזה יש ליישב כל ראיות הפר"ח. ובזה מיושב מ"ש המק"ח דהרי במקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דמותר אף דרוצה בקיומו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוא הבית של העכו"ם וחמצו של עכו"ם לא מקרי תפיסת יד ואינו מצווה לרדוף אחריו אבל כל שקיבל אחריות בבית ישראל ומקרי עי"ז שלו מטעם דכתיב לא ימצא א"כ הוה כשלו ואסור להיות רוצה בקיומו וז"ב דרך כלל כל שמקרי שלו אף ע"י קבלת אחריות מכל מקום הוה כשלו למקרי רוצה בקיומו והוה כעכו"ם בח"ל. ובזה מיושב קושית הח"י דניהו דאין דין שומרים לעכו"ם מכל מקום כיון שקיבל אחריות ובישראל היה חייב שוב מקרי תפיסת יד ואסור משום רוצה בקיומו ורוצה בקיומו בודאי כיון דבדיניהם יהיה חייב ובזה נכון דעת הרמב"ם דהיכא דחייב מצד המלכות או שהאנס עכו"ם חייב בב"י כמ"ש בסימן ת"מ והיינו דעכ"פ רוצה בקיומו ואסור ויש להאריך בזה אך לא קבעתי מסמרים בזה וצ"ע עוד גם בכל הסימן עוד יש לי כמה עיונים דבאמת אין החמץ תופס דמיו ולא שייך דמי חליפי חמץ כיון דחמץ בפסח לא שוה מידי ואכ"מ ובמק"א יבואר ברצות ד': סי' תנ"א ס"ד כגון שפודין וכו' הטעם דחמץ שמו עליו ומקרי איסורא בלע כמ"ש הרמב"ן והט"ז האריך בזה דבכמה מקומות מבואר דחמץ מקרי היתירא בלע כמ"ש בסי' תנ"ב בקודם שש דמותר להגעיל מטעם נ"ט בנ"ט וכ"ע בסי' תמ"ז ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין גוף הסברא דבין איסורא בלע לבין היתירא בלע דמחלק בש"ס ע"ז וע"כ צ"ל דהחילוק הוא כמ"ש לחלק בין הכלי שאב"י דאסור והתבשיל שבלע מכלי שאב"י דמותר והוא משום דהכלי בלע מהמשובח משא"כ התבשיל ומעתה גם בזה יש חילוק בין היתירא בלע דלא בלע איסור עדיין וכל שמגעילו הלא לא נשאר רק טעם קלוש ול"ש שיאסור אח"כ משא"כ באיסור שבלע מהמשובח ל"מ הגעלה. ומעתה גם בחמץ כתב הרמב"ן דניהו שלא ישאר רק משהו מכל מקום בלע מהמשובח רק שאז לא היה אסור ועתה נאסר ומעתה זה דוקא שבלע טעם גמור אבל כאן בנ"ט בר נ"ט דהטעם הוא דכל שהוא נ"ט בר נ"ט כקלש הטעם ואין חל עליו שם איסור א"כ מה בכך ששמו עליו מכל מקים בטעם קלוש בזה אין מקום חלות איסור עליו ותדע דהרי בשר בחלב קיי"ל דנ"ט בר נ"ט מותר ונימא דשמו עליו רק שאז לא היה רק בשר או חלב לבד ועתה שנתחבר שמו עליו וע"כ דכל טעם שבא מכח כ"ט בר נ"ט קלוש מאד ואין מקום שיחול האיסור וה"ת בחמץ וז"ב לדעתי ויש להאריך בזה ואכ"מ: סי' תנ"ב ס"א קודם שעה חמישית הקשו כלם דמשעה ד' ולמעלה יש לאסור דהו"ל נ"ט בר נ"ט דאיסורא כיון שאסור מדרבנן ולפענ"ד נראה כיון דאינו רק איסור דרבנן ומשום גזירה פשיטא דלא מחמרינן כולי האי בחשש בעלמא דשמא לא יחזור ויבלע כלל אך לפ"ז יקשה דא"כ קודם שעה חמישית נמי דאינו רק דרבנן אמנם העיקר נראה כיון דעדיין מותר בהנאת וזה אינו רק הנאה בעלמא שיהנה מהאיסור הנבלע דאינו ממש ופשיטא דקודם שעה חמישית מותר משא"כ קודם שעה ששית דהיינו סוף חמש תחלת שש דשורפין החמץ אסור אף בזה כנלפענ"ד ודו"ק: והנה נשאלתי מהרב המגיד דת"ת ושמו הרב מוה' יצחק יהושע אבד"ק דיקלא אם מותר להגעיל חביות של יין שרף לרחוץ בהם גופו בפסח והגיד לי שהרב המ"מ ומ"ץ דח"ל ושמו מוהר"ר מרדכי זלה"ה נשאל בזה והתיר וטעמו לא הגיד לו והוא תמה עליו מה טעם בדבר והשבתי דגם דעתי נוטה להתיר דבאמת מה שאין אנו נוהגין להגעיל חביות של יי"ש הוא רק חומרא בעלמא ועיין בסי' תנ"א בט"ז ס"ק כ"ד ובמג"א שם ס"ק ל"ט ודעת הט"ז שם ס"ק כ"ז דאם כבר הדיחו אותו היטב עד שלא נשאר בו ריח כשר להגעילו וכ"כ הח"י שם ולפ"ז כיון דסיכה כשתיה אינו רק דרבנן ועיין בט"ז יו"ד סי' קי"ז ובנקה"כ שם וא"כ פשיטא דשרי בכה"ג כנלפענ"ד ובפרט דאינו רק בהנאה ומ"ש הנקה"כ לאסור לחוף בזיי"ף עיין בט"ז סי' צ"ה ובצ"ץ דהזיי"ף נטל"פ הוא ובודאי מותר. וכ"ז כתבתי לשיטתו אבל בגוף הדין מבואר בש"ע סי' ת"נ סי"א בהג"ה דמותר להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם ועיין מג"א שם: סי' תנ"ג סעיף ד' טוב לשמרן הפר"ח האריך בזה וכתב דהוא מעכב אם לא נשמר לשם מצה