דברי שאול - עדות ביוסף - א ריג

כאן אטו שואל מצד עצמו כעת שכבר נעשה נותר שואל מצד שלא יתחייב עליו בכה"ג לא שייך שאלה אף דאיתא בשאלה מקודם מ"מ השתא ליתא בשאלה: ובמ"ש למעלה מיושב מה דקשיא לי טובא בהא דאמרו בהר הבית היה מתנה כל מי שיבא לולבי לידו הרי הוא לו במתנה והרי החצר דהוה משומר מדעת הלוקח ובפרט שהלולבין הי' מעורבין ולא היה מסוים המקום שמונח הלולב של זה והרי מבואר בחו"מ סי' ר' דכל שהפירות מעורבין אין החצר קונה להלוקח ואף לדעת הש"ך שחולק שם כאן שלא היה משומר לא לדעת המוכר ולא לדעת הלוקח בודאי אינו קונה וז"ב ולפמ"ש בב"ק דף כ' דכל דאיכא דעת השכינה מקרי דעת מקנה ה"ה כאן בהר הבית היה דעת שכינה ומקרי שפיר חצירו ובזה יתיישב קושית התוי"ט למה בביהכנ"ס לא התנה כן ולפמ"ש אתי ספיר דשם לא היה דעת השכינה והוה החצר שלא מדעת ודו"ק: סי' תמ"ט סעיף א' חנות של ישראל וכו' דעת הב"ח דחמץ הנמצא וספק של עכו"ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה והנה לכאורה היה מהראוי להתיר אף באכילה דל"ש קנס לגבי אחר דהוא לא עבר ואף לפמ"ש הר"ן דלכל ישראל קנסו והובא בח"י סי' תמ"ח ס"ק כ"א מ"מ כאן דיש ספק אם של עכו"ם הוא אף באכילה מותר ולשיטת בעה"ע דאוסר גם של עכו"ם באכילה ניחא ואולי הוציא הבה"ע דינו מעירובין דף ס"ד שהביא המ"א ראיה להב"ח ודו"ק והנה לכאורה היה נראה לי דאף באכילה מהראוי להתיר דהרי עכ"פ מסתמא ביטל כיון דבלא"ה אבדו וא"כ אין כאן איסור רק משום חשש הערמה ופשיטא דבשביל חשש הערמה ודאי מותר לאנשים אחרים להנות אמנם יש לדון אם מועיל ביטול כיון שאבדו ונתייאש ממנו וא"כ היאך מועיל ביטול אלא שלפ"ז ממנ"פ כיון דאבדו ונתייאש ממנו כגון במקום שרוב עוברי דרכים כותים וא"כ הוה כביטול דאינו שלו ויאוש הוא מטעם הפקר וביטול הוא מטעם הפקר אך לפ"ז במקום שרוב עוברי דרכים ישראל דאז לא נתייאשו הבעלים יש לומר דאסור דלבטל אינו יכול שא"ב דמונח במקום שא"י לטלו ואפשר יש ביד איש שלא ירצה להחזיר לו ומכל מקום לא נתייאש ממנו ולומר כיון דמטא עידן איסור אייאושי קא מייאש ממנו כדאמרו בב"ק דף ס"ו זה א"א דא"כ יקשה ל"ל ביטול וע"כ דבעי ביטול בפה ממש וכ"כ האחרונים. ובזה הנה מקום אתי לומר הא דאמרו בעירובין דף ס"ד ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ופירש"י ותוס' מדאחזיק בפת של נכרים ולא פירשו דאל"כ היה לו לאסור אף בהנאה דשמא של ישראל וכתב המהרש"א דא"כ אף בלא רוב עוברי דרכים מותר בהנאה וכמ"ש הב"ח והמג"א כאן ולפמ"ש יש לומר דבאמה אי לאו דרוב עוברי דרכים עכו"ם היה אסור דכיון דלא אתייאש ואפשר שיש לו סימן וא"כ אפשר דשל ישראל הוא אבל כיון דרוב עוברי דרכים עכו"ם וק"ל דמתייאש כמבואר בסי' שנ"ט וא"כ מותר ובזה מיושב קושית הבכ"ש שם דמה קמ"ל דאזלינן בתר רוב הא בכל התורה אזלינן בתר רובא ולפמ"ש אתי שפיר דקמ"ל דמתייאש עי"ז וזה פלוגתא בב"מ בין רשב"א לרבנן וז"ב ובזה מיושב מ"ש התוס' שם בד"ה ולמדנו דאם סבירא ליה דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה ומשמע דמחמרינן בספיקא ולפמ"ש אתי ספיר דאם היינו אוסרין ע"כ דסברי דלא אזלינן בתר רוב עוברי דרכים וא"כ גם בספק אסור דהא ל"מ הביטול והוה ספיקא דאורייתא משא"כ השתא דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים ניהו דאנן מחמרינן שמא של ישראל היה מחמת חומרא דחמץ מכל מקום כיון דנתייאש שוב הוה כביטול ואינו אסור כמ"ש וגם הא הוה ספק בדרבנן ותלינן דלאחר הפסח היה וכמ"ש בד"ה שהולכין ובזה מיושב מה דלא כתבו דאל"כ היה לו לאסור מספק דניהו דמחמת חומרא דחמץ היינו מחמרינן אבל עכ"פ הוא מתייאש והי' מותר ומיישב כל קושיות המהרש"א מה שעמעם בדברי התוס' ועכ"פ מכאן ראיה להבעה"ע שהרי כאן היינו מחזיקין ששל נכרי הם ואמאי לא קאמר דחמצו של נכרי מותר אף באכילה לולא חשש פת של עכו"ם וע"כ דאסור באכילה ובזה י"ל דלכך לא פירשו התוס' כמ"ש המהרש"א דאל"כ היה אסור בהנאה דס"ל ג"כ בזה כבעה"ע דגם חמצו של ישראל דביטל מותר בהנאה ודו"ק: סי' ת"נ ס"י ואסור לקנות חמץ כ"כ הריב"ש ודבריו תמוהין כמ"ש המלמ"ל עליו תרי תמיהי ולפענ"ד נראה ליישב דהרי הח"י בסי' ת"מ הקשה דאיך שייך נגד עכו"ם אחריות הא עכו"ם אין לו דין שומרים וכתב דע"כ מיירי שקנו מידו או שקיבל אחריות בפירוש. ולפ"ז אפשר דמיירי הריב"ש דלא קיבל אחריות בהדיא וא"כ אם היה נעשה שליח לעכו"ם שוב לא היה עובר משום קבלת אחריות דאין דין שומרין לעכו"ם אבל כשלא נעשה שליח לעכו"ם א"כ נשאר בידו דניהו שהעכו"ם הראשון נסתלק אבל עכ"פ הדבר באחריותו שאם יאבד יצטרך לתת דבר אחר בעדו וז"ב. וכבר כתבתי בגליון הרמב"ם שם: והנה המ"א כתב שם דאסור מטעם דרוצה בקיומו ודבר גדול דיבר הרב בזה וכבר קדמו הטור בסימן זה שחידש דרוצה בקיומו אסיר בחמץ והדבר תמוה כמ"ש הפר"ח דדוקא בע"ז שייך איסור רוצה