דברי שאול - עדות ביוסף - א רג

נראה לפענ"ד כיון דעכ"פ מדרבנן מועיל ניהו דלא נעשה כשל תורה היינו היכא שצריך לקנות בזה לא מועיל דאף דהפקר ב"ד הפקר אבל אינו עושה קנין וכמ"ש הג"פ אבל בחמץ דכל שהפקירו ב"ד ואינו של בעל החמץ סוב אינו עובר וז"ב. ובזה מיושב קושית המ"א שהקשה בסי' תמ"ח על המ"ב שכתב דאף קנין שנהגו הסוחרים מועיל והקשה מבכורות דאמרינן בדיניהם שפסקה לו תורה ולפמ"ש אתי שפיר דשם לענין בכורה דלא נפטר מבכורה רק היכא שהגוי קונה אותו וא"כ מה מועיל קנין דרבנן הא עכ"פ לא נעשה קנין של גוי עי"ז ועיין בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רכ"ה שכתב בישראל שלקח בכור מיד עכו"ם ולא משך אף שנתן מעות אף שנהגו לקנות בכסף מכל מקום לא הוה ברשותיה דישראל להתחייב בבכורה דאורייתא עד דמשיך בדינא דאורייתא עכ"ל והיינו כמ"ש דניהו דהוה הפקר אבל קנין לא הוה וז"ב והנה הבה"ז הקשה בשו"ת נ"ש שם דהיאך מועיל קנין חצר בעכו"ם הא אין שליחות לעכו"ם וחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך אין חצר לקטן וכמ"ש בסי' רמ"ג וא"ל דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח דזה אינו דלא כמ"ב ע"ש והנה שאלה גדולה שאל אמנם לפענ"ד נראה דע"כ לא אמעט עכו"ם רק מתורת שליחות דהיינו דיהיה נקרא שליח של אדם כמותו כאלו עשאו בעצמו דזה דוקא בבן ברית כדאמרו בב"מ דף ע"א וגם עכו"ם לעכו"ם לא קנה מתורת שליחות ולא הוה כקנה הוא בעצמו או עשה שליח אבל פשיטא דאם עכו"ם רצה להקנות דבר לחבירו ומזכהו לו דמועיל דניהו דלא מועיל מתורת שליחות אבל הרי הוא מזכהו ופשיטא דיכול ליתן במתנה לאחר כל מה שבידו ואף דישראל א"י לזכות לעכו"ם כמ"ש סי' רמ"ג היינו שאינו נעשה שליח לזכות לעכו"ם וכמ"ש הסמ"ע אבל זכייה דאינו מתורת שליחות פשיטא דמועיל ומב"ש בעכו"ם לעכו"ם אף דתאמר דישראל א"י לזכות היינו שאם אינו נעשה שליח ה"ה דא"י לזכות בן ברית לעכו"ם אבל פשיטא דנכרי לנכרי יכול לזכות דזכייה לאו מתורת שליחות אבל בקטן דאין לו זכייה כשאין דעת אחרת מקנה גם חצר אין לו כנלפענ"ד ועדיין צ"ע. ובלא"ה יש לומר דכיון דעכ"פ ברשותו הם א"כ הוא שלו דכל דבר שמונח ברשות אדם הרי הוא שלו ואין לאחר זכות בו וכיון שכן גם בעכו"ם כל שביד החצר הרי הוא שלו משא"כ בקטן דאף רשות אין לו זולת כשדעת אחרת מקנה לו וחצר שאין דעת אחרת מקנה לו א"כ איך יועיל חצר שלו להקנות משא"כ בעכו"ם וז"ב ודו"ק כנלפענ"ד ולפמ"ש הראב"ד פכ"ט ממכירה דגם קטן יש לו חצר כשדעת אחרת מקנה לו ועיין במחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' א' א"כ מכ"ש בנכרי ומיושב קושית הבה"ז ובזה מיושב מ"ש המהר"ט אלגזי ברש"י בכורות דף י"ד גבי ישראל מנכרי כלל לא דהיינו עד שיכניסנו לביתו דא"כ גבי נכרי ג"כ הפירוש כך והרי נכרי אין לו חצר דהוא מתורת שליחות ולפמ"ש א"ש דחצר יש לו וכמ"ש ודו"ק: והנה דעת המ"ב דקנין שנהגו הסוחרים קונה בחמץ בפסח ולכאורה היה נראה לי דהא דאמר אמימר בדף ע"א דמשיכה בנכרי קונה תדע דהני פרסאי לא הדרי בהו מכי משכו והדבר תמוה דמה מייתי ראיה למשיכה מפרסאי ועיין בריטב"א וגם ר"א דחי לה דרמות רוחא היא ובמה פליגי. ולפמ"ש אתי שפיר דאמימר סובר כיון דמנהג הוא דלא הדרי א"כ הוה כמנהג שנהגו הסוחרים וקונה ואינו עובר בע"ז ושפיר אמר תדע וע"ז אמר ר"א דרמות רוחא הוא דנקיטי וא"כ יש לומר דאמימר ור"א שניהם סוברים דמעות קונות ומשיכה דקונה הוא רק מטעם מנהג בלבד ובזה מיושב היטב הא דמקשה הש"ס א"א משיכה קונה מכי משך להו קנה והקשו התוס' דאי משיכה קונה א"כ מעות אינו קונה ומה הועיל במה שנתנו להם המעות קודם. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מעות ודאי קונה רק דמשיכה קונה ג"כ מטעם מנהג ויש ליישב בזה כמה קושיות בסוגיא אבל מה אעשה דבבכורות דף י"ג פריך לאמימר אי ס"ל כר"ל ל"ל לעמיתך וע"כ דמשמע להש"ס דמדינא סובר אמימר דקנה ובקושית התוס' הנ"ל י"ל דהנה הב"י סי' קל"ב הקשה דאמאי אסור ליקח המעות אח"כ תא דמי הזיקו קא שקיל וכתב הב"ח בק"א דש"ה דישראל גרם לעצמו במה שלא לקחה מעצמו קודם ע"ש והש"ך כתב כיון דלוקחו בדרך מכירה אסור ע"ש ולפ"ז אם מעות אינו קינה א"כ הישראל לא גרם לעצמו דעשה מה שעליו רק דמעות אינו קונה וגם אינו בדרך מכירה דמעות אינו קינה א"כ שוב דמי היזיקו קא שקיל. אמנם ממ"ש התוס' בתירוצם דהתנו שהמעות מקנים מעכשיו ולא כתבו בפשיטות שהתנו שהמעות יהיו קונים ש"מ דתנאי ל"מט בדבר שאינו קנין וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח מיהו יש לומר הא בבכורות שם מבואר דהתנה לדון בדיני ישראל דמועיל תנאי לעשות קנין מה שאינו קנין וכבר הרגיש בזה הקצה"ח. ולכאורה רציתי לומר דהרי קיי"ל הפקעת הלוואתו מותר אף למ"ד גזילו אסור וא"כ כיון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל א"כ עכ"פ אינו ניכר הגזילה והו"ל כהפקעת הלוואתו. ובזה י"ל הא דמשני אביי שם דמחזי כמקח טעות והדבר תמוה דהיאך שייך מקח טעות הא לא התנה עמו ואיבעי ליה לעיוני וכבר כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז דהיכא דתלוי בדעת שניהם לא שייך אומדנא וכאן לא עדיף