דברי שאול - עדות ביוסף - א קצח

דאצטריך) לומר) כר"ש הוא משום דלר"י דהוא אסור מה"ת לא היה סגי בס' אבל לר"ש דאסור מדרבנן סגי בששים. ולפמ"ש אתי שפיר דקושית הש"ס היא כיון דקנסא קניס א"כ לא סגי בששים דאכתי לא הועילו בתקנתם וז"ב ודו"ק כי נכון הוא ויש לו פנים בהלכה ת"ל שוב ראיתי בפ"י שמשמע מדבריו דטעמא דרבא משום קנס הוא לא משום חשש הערמה רק משום קנס ולפענ"ד נראה דעיקר הקנס הוא כדי שלא יערים וישהה חמצו ויעבור על ב"י וכמ"ש בירושלמי בשם ר"י דהוא משום הערמה וע"כ דברי הטור נכונים ודו"ק. עוד יש לומר דהטור מפרש דקושית הש"ס ומי אמר רבא הכי והאמר רבא קנסא קניס ר"ש הוא באופן אחר דהנה בהא דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין הקשה הר"ן דהא אסור לאחר פסח משום קנס ע"ש והנה בתערובות ל"ק דהא לא קניס ר"ש בתערובות ושפיר הו"ל דבר שיל"מ ומעתה י"ל דהרי התוס' כתבו דרבא דאמר בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב לא כרב ממש רק משום חומרא דחמץ והיינו משום דשיל"מ ולפ"ז שפיר פריך ומי אמר רבא הכי והאמר רבא קנסא קניס ר' שמעון ואסור לאחר פסח ושוב לא הוה דבר שיל"מ וע"ז משני דבתערובות לא קניס ושפיר הו"ל דבר שיל"מ ומיושב בזה כל קושיות המג"א דוק ותשכח וגם קושית השעה"מ הנ"ל ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק או"ח סי' א' מ"ש בזה בדברי הר"ן: הטור פסק דאם נתערב חמץ שעבר עליו הפסח אינו בטל רק בששים ותמה המג"א דהרי ר"י אמר לאחר זמנו מותר כר"ש ורבא פסק ג"כ אח"כ לאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דמותר אף בלא ששים ועוד דאי בששים אף לר' יהודה מותר ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש ומאי קושיא והא שפיר קניס עד ס' ועוד דמי חמור מקודם זמנו דהוא דאורייתא ובטיל בששים וע"כ דחה דברי הטור. והנראה בזה דהנה דעת רש"י דרבא סובר כרב דלכך בזמנו במינו ושלא במיני אסיר משום דמינו במשהו. והנה דעת הככה"ג והשה"ג דע"כ לא סבר רב דבמינו במשהו רק באיסור דאורייתא אבל בדרבנן לא ותמה השעה"מ פנ"י מהלכות מאכלות אסורות דא"כ מאי פריך והא ר"ש קנסא קני דלמא הכוונה היא באמת הא דרבא מתיר שלא בזמנו דוקא בששים ואפ"ה צריך דוקא הטעם כר"ש משום דלר"י שהוא דאורייתא הוה במינו במשהו משא"כ לר"ש דהוא רק קנס ולכך בטיל בששים ע"ש והוא פלאי. אמנם באמת הדבר נכון דהנה בטעם הדבר דמינו במשהו אמרתי זה כמה שנים דהנה הרא"ש כתב הובא בש"ך יו"ד סי' רצ"ט דלכך כלאים לא בטיל ולא דמי לבשר בחלב דלח אסרה התורה רק בכדי שיתן טעם ולכך כי איכא ס' שרי ע"ש וביאור הדבר היכא דאסרה התורה משום נתינת טעם ממילא בששים היכא דחלף הטעם שרי משא"כ בכלאים דלא שייך טעם ואפ"ה אסרה התורה לכך לא בטל כלל ומעתה גם במינו דאי אפשר לומר כלל דהתורה אסרה מחמת נתינת טעם דהרי במינו אי אפשר למיקם אטעמא ואפ"ה אסרה התורה וע"כ דלא הקפידה על נתינת טעם רק שאותן שני דברים לא יתחברו ביחד ולכן' כל שנתחברו ביחד אסור אף במשהו וז"ב ומעתה זה בדאורייתא אבל בדרבנן א"כ באמת מהראוי לומר דכל שאין כאן נתינת טעם דשרי אף באין ס' ורק שגזרו אטו שלא במינו דהיה בו כדי נתינת טעם וממילא כל דאיכא ס' שרי ולא שייך כאן דאסור במשהו דע"ז גופא אנו דנין דלמה יאסר כאן כלל הא אי אפשר למיקם אטעמא כלל וז"ב ומעתה זהו בכל איסורים אבל בחמץ להס"ד דקנסא קניס אף בתערובות א"כ כיון שקנסו רבנן ממילא אסור אף במשהו דהא מינו הוא ואי דאי אפשר למיקם כלל אטעמא וא"כ היה מהראוי שיהיה שרי לגמרי זה אינו דכאן אסור מטעם קנס ושפיר פריך ומיושב קושית השעה"מ ומעתה דברי הטור מדוקדקים דבשלמא בר"י כיון דהוא ס"ל כל איסורים בששים שפיר ס"ל דמותר לגמרי כר"ש דאי בששים אף לר"י נמי משא"כ לרבא דפסיק כרב א"כ שפיר מותר בששים דוקא ושפיר פריך הש"ס ומיושבים כל הקושיות ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים ועיין בשעה"מ שכתב שם דבאמת גם בדרבנן אוסר מין במינו במשהו ומה דקאמר שאני ציר דזיעה בעלמא היא דוקא בציר הקילו ע"ש. ובאמת שחכם עדיף מנביא שכ"כ הריטב"א דחולין דף צ"ט שם וכן מצאתי הדבר מבואר בר"ן בע"ז גבי יין ביין במשהו שכתב להוכיח דאף ביי"נ דרבנן ג"כ הוא במשהו והביא ראיה מהתוספתא וכתב שא"ל דהך תוספתא ס"ל דמין במינו במשהו דא"כ אף בשאר איסורים נמי ואם איתא אכתי יקשה דאיך אפשר דמטעם מב"מ במשהו אתינן עלה דהא ביי"נ דרבנן לא אמרינן דבמשהו וא"ל דמשים חומר דיי"נ אמרינן דהוא במשהו דא"כ מאי מקשה הר"ן דא"כ אף בשאר איסורים נמי וע"כ דגם בדרבנן הוה לר"י מב"מ במשהו. ואני תמה על השלטי גבורים שם בגליון שהביא דעת הרשב"א דבדרבנן ס"ל לרש"י דמב"מ בטל בששים ולא הרגיש שבר"ן שם במקומו מבואר להיפך ולא די שסותרין דברי הר"ן אף גם שדבריו סותרין זא"ז שהקשה שם על רש"י דהיאך פסק דשומן הגיד בטל בששים הא הו"ל מב"מ דשומן עם בשר הוה מב"מ ובמשהו ומאד תמוה דהרי כתב בעצמו בשם הרשב"א דבדרבנן בטל ישומן הגיד אינו רק דרבנן וצ"ע:. סי' תמ"ח ס"א מותר אפילו באכילה ודעת בעה"ע