דברי שאול - עדות ביוסף - א קצז

הוה דהמצוה מחשבו דבר הצריך לגופה וכעין מ"ש התוס' שם אבל עכ"פ מקלקל הוה. אמנם נראה דלר"י דס"ל דביעור חמץ הוא שריפה וא"כ אפרן מותר וא"כ הוה תיקון לאפר שאפרן מותר ואם ישרפנו לאחר זמן מצותו אפשר דגם אפרן אסור דלא נעשה מצותו של תורה שצותה לשרפו ואף אם נימא דג"כ יהיה מותר מ"מ עכ"פ עושה תיקון לאפר וכל שיש תיקון קצת חשוב תיקון כדאמרו בפסחים דף ע"ג תיקן להוציאו מידי אבמה"ח ע"ש. ובזה נראה לי לפרש מ"ש רש"י בדף ה' ש"מ כר"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי כרבנן ס"ל והשבתתו בכל דבר יבערנו בכל דבר וישליכנו לים או יאכילנו לכלבים והקשה הפ"י הא רש"י בעצמו כתב דכל שהתורה צותה לשרפו אף שאר דברים אסורים דהתורה אחשביה למלאכה וה"ה בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם כרבנן ס"ל והוה מהנקברין א"כ לא תיקן כלום ופשיטא דמותר ואף אם נימא דגם לרבנן כל ששרפו אפרו מותר דאף בשריפה מקיים המצוה ועיין במג"א סי' תמ"ה מ"מ עכ"פ כשעושה שאר דברים שמשליכו לים וכדומה דאין מגיע לו שום תיקון פשיטא דמותר ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א בתשובה סי' ע"א דאמאי לא פירש"י דלרבנן יכול לשרפו ג"כ. ולפמ"ש אתי שפיר דלרש"י נסתפק דאפשר שאסור לשורפו גם לרבנן כיון דיהיה אפרו מותר גם לרבנן דגם בשריפה קיים המצוה ולכך פירש"י דא"כ ישליכנו לכלבים ובזה לא יהיה תיקון כלל וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה בפירש"י בביצה שם דאמאי יהיה אסור לשרוף חלה טמאה ביו"ט הא הוה מקלקל גמור וצ"ל דשם היא גזירת הכתוב שאין קדשים מתבערים ביו"ט ולא משום הבערה הוא דאסור וכן מדוקדק שם ברש"י. ושוב ראיתי בפ"י בחידושיו לביצה דף כ"ז שם ביאר כן כוונת רש"י ונהניתי מאד. אך לפ"ז עדן צ"ב דא"כ לדידן דקיי"ל בסי' תמ"ה דאפרן אסור דחמץ מהנקברין הוא וא"כ הו"ל מקלקל גמור ואמאי לא יוכל לשרוף החמץ או לבערו וצ"ל דעכ"פ אסור מדרבנן דאף מקלקל חייב וכיון דבדאורייתא הו"ל עשה ול"ת ה"ה בדרבנן כמ"ש הר"ן הובא במג"א כאן לענין שופר וז"ב. ובזה מיושב קושית הט"ז כאן ס"ק ג' דלחכמים דהשבתתו בכל דבר וכן קי"ל היה יכול לטלטלו ולבערו ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דא"י לבערו בשריפה דמדרבנן עכ"פ אסור אף דהו"ל מקלקל א"כ אסור גם שאר ביעורים דהתורה אחשביה למלאכה וכמ"ש רש"י בביצה וכקושית הפ"י הנ"ל וכאן לא שייך מ"ש לעיל דשם קאי על הקרא דתשביתו ומה"ת הו"ל מקלקל אבל לדידן דאף מקלקל אסור שוב אחשביה למלאכה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ואסור בכל דבר וז"ב. ובזה י"ל הא דכתב רש"י בדף ו' דכפיית כלי מיירי בביטל ומשמע דאם לא ביטלו היה מותר לבערו אף ביו"ט הוא משום דבאמת אינו רק מקלקל ומקלקל הו"ל עשה ול"ת של דבריהם. ולפ"ז פשיטא דעשה ול"ת של חמץ דהוא ד"ת דוחה עשה ול"ת של דבריהם גם אינו מלאכה ממש רק מכח אחשביה ושפיר היה דוחה העשה ול"ת של חמץ. ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י בדף ל"ו ואם לש תשרף מיד היינו בחול המועד אבל ביו"ט עצמו אסור דהו"ל הבערה שלא לצורך ומשמע דאסור לשרוף ביו"ט אף שלא ביטל מקודם וכבר נתקשה בזה הפר"ח כאן ולפמ"ש אתי שפיר דשם דאמר תשרף וא"כ אם היא בשריפה ע"כ כר"י ס"ל דהוא בשריפה א"כ אפרו מותר והוה תיקון ושוב אסור ביו"ט דהו"ל עשה ול"ת של תורה ופשיטא דלא דחי וז"ב ודו"ק כי חריף הוא: סי' תמ"ז סי"א ונתערב לאחר הפסח בטל בששים. כן היא דעת הטור דגם לאחר הפסח צריך ששים. והטעם נראה לפענ"ד דהנה באמת ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר על ב"י והיינו דחשש דאם יהיה מותר אחר הפסח שמא ישהנו עד אחר הפסח לכך אסרו גם לאחר פסח. ולפ"ז צריך להבין דא"כ עדן לא הועיל דהרי קיי"ל ביו"ד סי' צ"ט דאיסורי דרבנן מותר לבטל בידים וא"כ אכתי ישהנו ויבטל אח"כ ברוב ויהיה מותר ולזה כתב הטור דאסור כ"א בששים וא"כ דצריך ששים שוב לא חשו דלמה יעבור עליו יבטלנו קודם הפסח בששים ולזה לא חשו שמא לא יהיה לו מקודם לערבו בששים ויעבור על ב"י דלמה יעבור על ב"י ולא יערבנו מקודם וז"ב בטעמו של הטור. ובזה מיושב כל קושית המג"א על הטור דאי בששים אפילו לר"י שרי דמ"ש מכל האיסורים אדרבא לר"י יותר היה ראוי להתיר דל"מ שחשש שמא ישהנו אבל לר"ש דחשש שמא יעבור על ב"י שפיר הוצרכו לגזור בששים. ומה שהקשה דכמו דלר"י בשלא בזמנו מותר אף בנ"ט כר"ש גם לרבא כן זה אינו דלרבא דאמר ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר על ב"י א"כ גם בזה יש לחוש וע"ז מקשה דא"כ דקנסא קניס ניחוש גם בתערובות שמא ישהנו ויערבנו אח"כ ומה הועילו בתקנתם וע"ז משני ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס והיינו מטעם דלמה יעבור בחנם ולא יערבנו מקודם וכמ"ש ומיושב קושית המג"א השלישית שהקשה דמה מקשה והא קנסא קניס ר"ש והא אסור עד ששים ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ד היה מקום לאסור אף בששים דאל"כ יעבור על ב"י וכמ"ש וז"ב ודו"ק ובזה מיושב קושית השעה"מ בהלכות מאכלות אסורות דלדעת הכנה"ג ביו"ד סי' צ"ח דבאיסור דרבנן אף לר"י בטל בששים במינו א"כ מה פריך והא קנסא קניס והא דלמא רבא סובר באמת שלא בזמנו בעי ס' והא