דברי שאול - עדות ביוסף - א קצב

הראש פרק כ"ש כתב לדחות מה שמביאין ראיה דמלח אינו מחמץ דאל"כ היאך קתני עשאן לעצמו חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצא בו עשאן לאחרים יוצא והא היה צריך מלח לכל מנחה וכתב הרא"ש דזה טעות דלא היה צריך מלח רק הקומץ שנקרב לגבוה ובחלות תודה לא היה קומץ ודבריו תמוהים דאכתי קשה מכל המנחות של קנאות וסוטה וכדומה דכתיב בהו מצות תאפנה ואפ"ה היה נותן בו מלח ושם היה נקרב הקומץ לבונה וכבר תמהו המלמ"ל והשעה"מ מעה"ק והניח בקושיא וכדי דלא לשוויה טועה אמרתי דבאמת לכאורה בלא זה אין ראיה דהיו נותנין מעט מלח והיה בטל בס' ואף דחמץ במשהו זהו לענין חמץ משום כרת או משום דבר שיש לו מתירין משא"כ לענין חימוץ דמנחות דודאי לא הוה במשהו ולכך ל"ק מכל המנחות רק מעשאן לאחרים דיוצא בהן משום מצה ע"ז שפיר קשה ובזה שפיר כתב הרא"ש דלא היה נקרב לגבוה וז"ב שוב מצאתי באברבנאל פרשת ויקרא שמביא ראיה מכל המנחות דמותר לתת מלח במצה והנראה לפענ"ד כתבתי: סי' תמ"א ס"א והגיע הזמן ולא פרעו מותר הר"ן הקשה נימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמר גבי חלה. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין הא דכתב רבינו קנה חמץ בפסח עובר עליו והיאך שייך קנייה באיסורי הנאה וכבר העיר בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק. וצ"ל כיון דבאמת שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו א"כ גם בזה כל שראינו שקנאו ורצה לזכותו עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו. ולפ"ז זה דוקא באם באמת קנאו אמרינן ניהו דאין זכייה באיסורי הנאה אבל הכתוב עשאן כאילו הם ברשותו אבל דנימא הואיל ובידו לפדותו פשיטא דלא אמרינן דבאמת אין בידו לפדותו דאין לו זכייה באיסורי הנאה ורק באם קנאו אז הכתוב עשאו כאלו הם ברשותו אבל איך אפשר לומר דיעבור הואיל ובידו לפדותו דהא באמת אין בידו לפדותו כלל וז"ב. אמנם נראה לי דזה דוקא אם קנאו הנכרי כבר א"ם פשיטא שא"י הישראל להכניסו ברשותו עד שיעשה ק"ג וא"כ בפסח שאי אפשר להכניסו ברשותו שפיר לא אמרינן הואיל אבל אם נימא דלא קני משכון א"כ הוא עדיין ברשותי של ישראל דלא נפיק מרשותו וא"כ הוה כמו שאר חמץ שעשאן הכתוב כאילו הם ברשותו דא"צ פדייה כלל לענין זה שיכניסו לרשותו דהא לא נפיק עדיין מרשותו וז"ב. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דף ל"א דלאביי מ"פ ניהו דלא קני משכון מכל מקום הא למפרע גובה ואמאי לד"ה עובר ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבזה לא שייך למפרע גובה דהא בידו לפדותו ולענין זה שפיר אמרינן דכיון דבידו לפדותו א"כ לא שייך למפרע גובה דאם היה פודהו לא היה שלו למפרע וא"כ פשיטא דעובר דאמרינן הואיל וא"ל דלא שייך הואיל דאין זכייה באיסורי הנאה דניהו דאין זכייה אבל של הנכרי עכ"פ לא הוה ולא שייך למפרע הוא גובה ושפיר עובר דאמרינן הואיל וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו שם אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מיתר בהנאה והרי להס"ד דלא מיירי בהרהינו א"כ אמאי מותר בהנאה לאביי והא אמרינן הואיל אך זה אינו דפשיטא דאינו מחוייב עכ"פ לפדותו ועיין מ"א ס"ק ג' ופשיטא דמותר בהנאה דאנן קיי"ל דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו בב"י וכיון דהיה מונח ברשותו של עכו"ם ואינו מחוייב לפדותו ולא שייך הקנס ולכך מותר בהנאה עכ"פ אבל לענין שיעבור עליו אם יאכלו פשיטא דעובר וז"ב. והנה דעת רבינו דבעינן שיגיע זמנו קודם פסח וכתבו הטעם דאל"כ אמרינן הואיל וצריך להבין דאיך שייך הואיל הא עבר על ב"י ואין זכייה באיסורי הנאה וכמ"ש. וצ"ל כיון דקי"ל דמעכשיו הוא גובה וא"כ לא מקרי עדן של הנכרי ולא נפקע עדן מרשות ישראל ושפיר עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כמו בשאר חמץ ולפ"ז לאביי דלמפרע הוא גובה פשיטא דלא שייך הואיל. ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש שתמה על הרמב"ם דכמו דלאביי ודאי דמיירי אף שהגיע זמנו לאחר הפסח ה"ה לרבא ותמה בשו"ת פ"מ דמה פשיטא ליה כ"כ דלמא גם לאביי בעינן שיגיע זמנו קודם הפסח. ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי לא שייך הואיל ובידו לפדותו וכמ"ש ובודאי מותר אף שהגיע זמנו אחר הפסח וכמ"ש וז"ב ובלא"ה יש לומר דלפמ"ש התוס' דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דצריך לקנות אותו דאטו קונה חמץ מנכרי לימא הואיל ואי בעי קנה אותו ומעתה בשלמא לאביי דלמפרע הוא גובה א"כ הוא של הנכרי והוא מחוסר קנייה משא"כ לרבא שפיר שייך הואיל ולכך בעינן שיגיע זמנו קודם פסח ושפיר כתב הרא"ש דלאביי ודאי ל"צ שיגיע קודם פסח וז"ב. וע"ד הפלפול יש ליישב קושית הר"ן הנ"ל דלימא הואיל דהנה כבר הבאתי לעיל קושית הנוב"י דהיאך שייך קנייה באיסורי הנאה הא ל"מ מכירה בזה לשיטת ר"ת בסנהדרין דף פ' אמנם האחרונים כתבו דלפמ"ש הר"ן בע"ז דף ל"ו בהא דאמר גזירה דלמא מגבה לה והקשה היאך שייך זכייה בא"ה וכתב הר"ן דכיון דבשעת זכייה היה של נכרי ושל נכרי היה מועיל ביטול וא"כ שייך זכייה בגויה דאף דאתי לישראל ולא מועיל ביטול מכל מקום הזכייה היה בשל נכרי ואז היה מועיל ביטול וכתב דמכאן ראיה דמועיל זכייה בחמץ