דברי שאול - עדות ביוסף - א קצ

א"כ גם לענין בדיקה מחמרינן ויש להאריך בכל זה וכבר כתבתי בזה במ"א ודו"ק והנה על מ"ש למעלה להקשות על דברת התוס' דמה מהני חזקת בדוק להחזיק דמצה היא נראה לפענ"ד לחומר הנישא דכוונת התוס' היא דבאמת הו"ל ספיקא דרבנן דהא בביטל מיירי והוא בחזקח בדוק וא"כ אמאי יצטרך בדיקה אך מלבד דזה דחוק אף גם דכבר כתבו התוס' דמיירי בביטלו וצ"ע: שם סעיף ב' צבורין וכו' כ"כ הרמב"ם והמגיד הקשה דאמאי לא חילק בין נשאל בבת אחת לזה אחר זה וכתב הכ"מ דבדיקת חמץ דרבנן ובדרבנן אף בבת אחת לא הצריכו בדיקה ותמה המלמ"ל שם דהא אף בככרות הטומא' מדרבנן ובב"א טמא כמ"ש בפי"ט מאה"ט והיא משנה בטהרות ולפענ"ד נראה בפשיטות דכאן לא הצריכו חז"ל בדיקה לפי שיש ספק אי צריך בדיקה וספיקו דרבנן להקל ואף דודאי איכא חד דצריך בדיקה כיון דעל כל אחד יש ספק לא הצריכו חז"ל בדיקה משא"כ שם דהענין ודאי טמא מדרבנן וכל דהוא בבת אחת ואחד ודאי טמא אף דאינו רק דרבנן מ"מ אטו בשביל דעל כל אחד יש ספק יטהר והטומאה להיכן אזלא כל דהוא בב"א הרי יש ודאי טומאה בב"א ולא נפקע מחמת ספק משא"כ כאן י"ל דכל בספק לא הצריכו חז"ל בדיקה כיון דעל כל אחד איכא ספק וז"ב ופשוט: וע"ד הפלפול נראה דהנה בטעם דבב"א טמא הדבר צ"ב דמה נ"מ דסוף סוף כל אחד יש לו חזקה דטהרה ולפענ"ד הסברא דהנה דעת הרמב"ן והובא בב"ש סי' ל"ה ס"ק ל' דחזקת פנויות של קרובות אינו מועיל לאחרת כשאינם לפנינו ואין דנין עליהם אבל כשהם לפנינו ואנו דנין עליהם מועיל גם לזולתה ע"ש והנה שם החזקה של פנויות מסייעת לה ולפ"ז כאן שחזקת טהרה של אחד מתנגד לחבירו א"כ כשהם בזא"ז אז כל אחד יש לו חזקת טהרה אבל כשהם לפנינו בבת אחת ואנו דנין על שניהם שוב חזקהו של זה מתנגד לזה א"כ אי אפשר לדון על החזקה כלל לכך שניהם טמאים וניהו דמדאורייתא לא אכפת לן ומועיל לכל אחד חזקתו אבל מדרבנן כל שהם בבת אחת וצריכין לדון על שניהם א"כ החזקות סותרות זא"ז וז"ב וראה זה הערה חדשה ועיין מלמ"ל פי"ט מאה"ט ותמצא ישוב בזה לכמה הערות שהעיר שם לכל הפירושים. ובזה מובן היטב סברת התוס' בנזיר דף כ"ז דהיכא שא"א לומר שהוא ודאי טמא אף ברה"י אינו טמא בודאי ולא נודע הסברא ולפמ"ש י"ל כיון דביאר המלמ"ל פי"ט מאה"ט הי"ג דכל דמכח חד אתי הטומאה וטהרה כמו בנזיר שם אף בזא"ז כב"א דמי והיינו דכיון דהחזקות סותרות זא"ז א"כ ודאי טומאה בודאי אי אפשר לומר ולפיכך מביא קרבן טהרה וקרבן טומאה דאף דמן התורה מועיל חזקת טהרה לכל אחד בפני עצמו וכמ"ש זה דוקא ברה"ר דדל החזקות והוה ספק טומאה ברה"ר דטהור כל שאינו בחזקת טומאה אבל ברה"י אף דמדלית החזקות הו"ל סתם ספק טומאה וטמא ובזה מיושב מה דהקשו א"כ ברה"ר לא יהיה טהור ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ובזה זכיתי להבין דברי התוס' ביבמות דף קי"ח ע"א ד"ה בת שדבריהם סתומים שדימו לשני שבילים וכתבו ומיהו הכא יש איסור ודאי ולא דמי לסוטה ורמזו לדברי התוס' בנזיר הנ"ל אבל דבריהם משוללי ביאור להמעיין ולפמ"ש דבריהם מבוארים דכיון דהיכא דיש ודאי איסור אף בזא"ז כב"א דמי כמ"ש המלמ"ל ממילא לא דמי לשני שבילין ואף בזאח"ז אסורה בתרומה דאורייתא ודו"ק כי קצרתי: ומעתה נחזור לנ"ד דלכך בדרבנן אף בב"א א"צ בדיקה דלכי מדלית החזקות נשאר ספק דרבנן וא"צ בדיקה ומעתה שם בככרות דמיירי ברה"י וכמ"ש המלמ"ל פי"ט מאה"ט שם וא"כ ברה"י היה טמא וא"כ אף בדרבנן מכל מקום הוה ספק טומאה ברה"י דטמא אף בדרבנן ודו"ק היטב כי היא הערה נפלאה. שוב מצאתי בשב שמעתתא שמעתא ז' פרק ב' שעמד על דברת התוס' ביבמות הנ"ל ע"ש: שם ס"ד הניח חמץ וכו' עיין מ"א שהקשה מס"ג והיא קושית התוס' כמ"ש הח"י אבל מ"ש הח"י שגם הש"ע כיון לתירוצו של התוס' הוא דחוק ועיין בבכ"ש בחידושיו לפסחים שם שנדחק ולפענ"ד נראה עפמ"ש הש"ש בשמעתא ז' פי"ז לחלוק על המבי"ט שכתב דאמרינן זה שצלוב הוא הנאבד וכתב הוא דל"ד דגבי קבר מה"ת לחוש לקבר אחר דגם לזה לא היה חשש כל שלא נודע שנאבד ועוד דכיון שהנאבד הוא כמו הנמצא ממש משא"כ שם דנאבד חי ונמצא מת ע"ש ומעתה ממילא גם כאן דשאני על ובדק ואשכח דנמצא ממש כמו שאבד משא"כ כאן דהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי לא מצא כמו שהניח וז"ב ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מו: סי' ת"מ ס"א אם הוא חייב באחריותו וכו'. הרב בח"י העיר דהא בעכו"ם אין דין שומרים והיאך חייב באחריותו בלא קנה מידו וכתב דעכ"פ לא גרע מאם מתחייב באונס ע"י שהנכרי אלם וה"ה בזה. והנה דבר גדול דיבר בזה ובזה אמרתי ליישב הא דאמר הש"ס הא דקיבל עליו אחריות כי הא דאמר להו רבא בעירו חמירא דבני חילא ותמה הט"ז לשיטת הרמב"ם דמחמת אלמותו מחוייב א"כ מה זה ענין לקבלת אחריותו ולפמ"ש הח"י א"ש דבאמת אחריות ל"ש הכא