דברי שאול - עדות ביוסף - א קפט

יהיה זלזול לדרבנן וא"כ כיון שצריך ביטול שנית שוב יהיה צריך בדיקה שנית אך זה אינו דע"כ לא כתב הר"ן רק במקום שגררה חולדה מה ששייר וזה לא ביטל עדיין וכמ"ש המג"א בסי' תל"ד ס"ק ב' וכאן מיירי שכבר ביטל כל חמצו ומכ"ש לחד פירוש בב"י דמיירי לאחר זמן איסורו דאז בודאי ביטל כל חמצי וא"כ שוב א"צ לבדוק שנית. ובזה אמרתי ליישב הא דמקשה הש"ס בדף ט' טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל בעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה והקשו כלם אמאי לא מקשה טפי מהא דאמרו ומה שמשייר שיניחנו בצנעא כדי שלא יצטרך בדיקה ואמאי יצטרך בדיקה הא נימא דאכלתיה ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שמשייר שלא ביטלו א"כ צריך ביטול שנית וכמ"ש הר"ן א"כ פשיטא דלא אמרינן אכלתיה דכל הטעם דתלינן דאכלתיה הוא משום דהוה ספיקא דרבנן וכאן שלא ביטל הוה ספיקא בדאורייתא וכמ"ש הב"י כיון דחל עליו ביטול שוב צריך בדיקה ג"כ ולא סגי בביטול לחוד ולכך מקשה טעמא דחזינא דשקל ושם כבר ביטל ושפיר הוה ספיקא דרבנן וז"ב והנה הראב"ד סובר דלא מועיל ביטול וצריך בדיקה דאל"כ הוה כמטמין ועיין בב"י שביאר בהדיא כיון דרואה החמץ ולא ביטלו הוה כמטמין בידים ובזה מצאנו טעם לדעת הסוברים דביטול לא מועיל בחמץ הידוע משום דהוה כמטמין כל שאינו מבערו ובזה ממילא מיושב קושית הפר"ח מהא דפריך וכי משכחת לה לבטלה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן שכבר בדק ומוצא ביו"ט ומכ"ש לפמ"ש הב"ח דמיירי שמוצא ביו"ט מעש דא"א לשרפו שוב לא הוה כמטמין וז"ב ובזה יש ליישב קושית הכ"מ להגירסא ישינה שברמב"ם דלחמץ ידוע לא מועיל ביטול מהא דכתב בפי"א דברכות דאם הולך לבדוק כבר בטלו ולפמ"ש אתי שפיר דאם הולך לבדוק באמת מקיים מצות ביטול ג"כ ולא הוה כמטמין וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ: סי' תל"ט ס"א אם הככר קטן הטעם דהו"ל ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלתיה. לכאורה קשה לי דלא הוה ס"ס המתהפך דבצד הספק שמא אכלתי' ואת"ל לא אכלתי' והיינו בצד הספק שמא הוא חמץ דבצד הספק שהוא מצה לא אכפת לן אם אכלתיה וא"כ ע"כ דמחזיקין שהוא חמץ ואם הוא חמץ ולא אכלתיה היאך אפשר לומר שהוא מצה. וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הש"ך בכללי הש"ס דהיכא דאנו צריכין לדון אם התחיל כאן מקום איסור כלל שפיר דנין בזה מתחלה וה"ה כאן מקודם צריכין אנו לדון אם התחיל כאן איסור חמץ כלל ובפרט לפמ"ש המג"א כאן ס"ק ג' דמתחלה נודע הספק שמא מצה שמא חמץ ואח"כ נודע הספק השני רק דחלות האיסור נודעו ביחד א"כ שפיר דנין בזה הספק מקודם ויעויין בשו"ת רמ"ע מפאנו שמביא הש"ך שם ותראה שכוון למ"ש היכא דנתגלה הספק הראשון מקודם וכמ"ש וז"ב ובדברי המג"א הנ"ל יש ליישב קושית הט"ז שהקשה דא"כ למה לי הטעם דא"כ אין לדבר סוף תיפוק ליה דהו"ל ס"ס. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ היינו חוששין לאחר ששה שעות ואז נודעו שתי הספיקות ביחד ולא הוה ס"ס: ובלא"ה לא זכיתי להבין דאכתי היינו חוששין לככר גדול דאז לא היה מועיל ס"ס ואולי כוונתו למ"ש בעצמו דיש ס"ס שמא קראה לחברתה לאכול אלא זה לא ס"ל לש"ע עכ"פ מ"ש למעלה ברור בישוב דברי הט"ז ובלא"ה יש לומר דהנה בגוף קושית המג"א יש לומר דבאמת הא הוה ספיקא דרבנן דכאן מיירי בביטל ורק כיון דבדיקת חמץ נתקן בספק החמירו כמ"ש הה"מ. ולפ"ז שפיר מועיל הס"ס דאף דלא נודעו יחד מה בכך הו"ל הספק כודאי הא יש עוד ספק ופשיטא דבדרבנן מועיל זאת וז"ב ובזה ממילא מיושב קושית הט"ז דאי לאו שאין לדבר סוף א"כ היינו חוששין שמא הביאה חמץ מישראל אחר ולא היה מועיל ביטול לחמצו של אחר ושוב לא הוה ס"ס דבראוריי' לא מועיל ס"ס כי הך וכמ"ש המג"א דלא נודעו יחד. שוב ראיתי דטעות בידי דשם לענין החשש שמא גיררה חולדה שוב לא נודעו השתי ספיקות כ"א ביחד ואין מקום לכל מ"ש והנה התוס' הקשו על רש"י דאמאי לא אוקמא הבית בחזקת בדוק: ואני לא זכיתי להבין דבריהם דמה מועיל חזקת הבית לזה הכי בשביל זה שהבית בדוק היה העכבר נוטל מצה ולא חמץ וכבר כתב המלמ"ל פ"ז מהלכות עדות ה"ז דדוקא בספק מציאות שייך לאוקמא על החזקה אבל לא היכא שהפעולה נעשית ורק שהספק אם הפעולה מותרת או אסורה וה"ה כאן העכבר כבר נכנס לבית ולא ידענו אם הכניס חמץ או מצה והכי בשביל שהבית בדוק היה מוכרח העכבר להכניס מצה בבית וצ"ע מאד ובלא"ה יש לומר דעכ"פ אתרע החזקה דהרי היה יכול להכניס חמץ כמו מצה וא"כ אתרע החזקה וכעין שכתבו התוס' בכתובות לענין תרי ותרי דאתרע החזקה ובלא"ה י"ל (דהרי המג"א הקשה דשתי הספיקות לא נודעו ביחד וכתבתי כיון דבדיקה דרבנן סגי בזה גם כן ולפי זה לענין אכילה היה הספק שמא חמץ ספק גמור והוה בודאי וא"כ) כיון דלענין אכילה לא היה מועיל החזקת בדוק דהוי ס"ס דלא נודעו ביחד וא"כ גם לגבי בית לא מועיל לענין הבדיקה ובזה היה מיושב גם קושית התוס' הראשונה דהא הו"ל ספיקא דרבנן דבביטל מיירי ולפמ"ש אסי שפיר כיון דלענין ביטול היה אסור וכמ"ש התוס' בעצמם