דברי שאול - עדות ביוסף - א קפא

וביטול הנה דעת רש"י דף ד' בהא דאמרינן שם מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דמדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב הוא והתוס' שם הקשו עליו דהאי השבתה הבערה כדאמר בדף ה' ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. ולפענ"ד ל"ק דהנה זה ברור דהבערה בכלל השבתה ואין השבתה בכלל הבערה והיינו דאם סגי בהשבתה בעלמא והוא מבעיר ודאי מקיים מצות השבתה אבל אם מצות התורה בביעור דוקא לא מקיים בהשבתה בלבד ומעתה שפיר כתב רש"י דמדלא כתיב תבערו ע"כ בהשבתה סגי והיינו דאם היתה כוונת התורה להבערה דוקא א"כ איך נקטה תשביתו דמשמע השבתה בלבד וע"כ דבהשבתה סגי ופשיטא דגם הבערה בכלל אבל השבתה סגי אבל אם נימא הבערה דוקא איך נקט השבתה ואין הבערה לבד קרוי בשם השבתה וכעין זה כתב הר"ן בחידושיו לחולין דף יו"ד גבי יציאה דרך אחוריו ע"ש דבריו כי נעמו והיינו ממש כמ"ש דאף דהוא בכלל אבל פשיטא דאם זה דוקא לא נקט בלשון הזה וז"ב ומעתה שפיר אמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה והיינו דגם הבערה בכלל תשביתו איברא דאכתי יקשה דא"כ איך מוכח דהכוונה להבערה דלמא להשבתה בלב. אך זה אינו דשם מוכיח דאך ביום הראשון תשביתו לא מיירי ביו"ט ושפיר מוכיח דאי ביו"ט עצמו וא"כ הוה לאחר זמן איסורו ולא מצי לבטל וא"כ אינו רק בשריפה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וע"כ דקאי בעיו"ט ואף דאך היינו לאחר חצות כדדרשי מאך חלק והוא לאחר זמן איסורו וכקושית התוס' כאן על רש"י כבר כתבו המפרשים דהכוונה היא שיהיה מושבת מקודם כדי שבהגיע הזמן לא יראה חמץ וז"ב ועיין בפר"ח. ולפמ"ש גם לרש"י יש לבדיקה וביעור עיקר מן התורה ואדרבא בזה פשיטא שמשביתו ורק דבהשבתה בעלמא סגי ומדוקדק היטב לשון סגי ואם נימא דאין להם עיקר מן התורה רק ביטול א"כ מה לשון סגי וע"כ דבזה פשיטא דמועיל ורק אם לא עשה רק ביטול ג"כ די וז"ב: ובזה מיושב רוב תלונות הפר"ח על שיטת רש"י שמביא מהרבה מקומות דגם בדיקה מן התורה ע"ש. ולפמ"ש גם רש"י מודה לזה ואדרבא לדידיה ודאי מועיל זאת דכ"ש שהוא מושבה ורק דבביטול סגי אף שישנו עדן ברשותו. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י דלשיטת הר"ן דביטול ובדיקה מן התורה א"כ במה נחלקו ר"י ורבנן אי בעי שריפה או מפרר וזורה לרוח והא עכ"פ פירור ודאי די דלא גרע מביטול ע"ש וכן יש להקשות לפירש"י דעכ"פ הוה כמו ביטול ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דביטול שמבטלו ומחשיבו כעפר א"כ מוציאו מרשותו שפיר סגי ואינו עובר בב"י אבל כשאינו מבטלו רק שמפררו וזורה לרוח א"כ לא קיים מצות התורה כאשר צוותה ועדיין עובר כ"ז שישנו בעולם דבלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה חשבה התורה כשלו וה"ה בזה אף שמפררו כל שלא עשה כמצות התורה אימא דלא סגי ועדיין נחשב ברשותו וז"ב. ויומתק ביותר לשיטה רש"י דפירש דהא דאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו היינו קודם שש וא"כ שפיר יש לומר דלכך ס"ל לר"י דוקא שריפה כיון דבעת ההיא מותר עדיין שפיר נחשב עדיין ברשותו כ"ז שלא שרפו וישנו בעולם אבל לאחר זמן השבתתו דבלא"ה אינו ברשותו סגי בפירור וזורר לרוח דעכ"פ הוה כביטלו בלב ויצא מרשותו וז"ב ובזה מיושב הא דאמר ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים והקשה הפ"י דלשיטת רש"י בביצה דהתורה אחשבה לשריפתו אף בשאר דבר אסור. ולפמ"ש א"ש דכיון דלדידיה ביטול בלב סגי א"כ עכ"פ לא גרע מביטלו בלב ואיך שייך אחשבה למלאכתו דהא עכ"פ לא גרע מבישלו בלב ואינו עושה מלאכה וניהו דביטול ל"מ בעת ההיא דהוא לאחר זמן איסורו אבל עכ"פ השבתה בכל דבר סגי ושפיר יכול לתנו לכלבים ויאכילם או שישליכם לים וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולהס"ד דמיירי ביו"ט וא"כ ראינו דגם ביו"ט אף שהוא לאחר זמן איסורו הטילה התורה עליו ביעור דוקא כדיליף מנותר וא"כ ממילא לא מועיל שאר דברים וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י שם דהא לאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. ולפמ"ש אתי ספיר דכל הטעם היא כיון דבלא"ה אינו ברשותו די בפירור וכמ"ש אבל להס"ד דמיירי ביו"ט עצמו ואפיה הטילה עליו התורה שריפה כדיליף מנותר אלמא דגזירת הכתוב היא שיהי' בשריפה דוקא וא"כ פשיטא דלא סגי בשאר דברים וז"ב. ומובטחנו כי שיטת רש"י ז"ל יש לו פנים בהלכה לפמ"ש ויען כי אנא מזרעו קאתינא טרחתי ליישב דבריו. ועתה נעתיק עצמינו לשיטת התוס' הנה שיטת התוס' דהא דסגי בביטול הוא מתורת הפקר וע"ז הקשו התוס' בעצמם דהא הפקר בפני שלשה וע"ז כתבו דמדאורייתא סגי באחד וע"ז הקשה הר"ן דכאן הוה במחשבה בלבד ועוד הרבה קושיות וכל הספרים מלאים בזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש אשר לא קדמני שום אדם בזה דהנה מבואר בש"ע אהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ז והוא מהרמב"ם דאם קידש בדבר שאין מקפידין בו הבעלים דהוה ספק קידושין ודעת הפרישה היא דהספק היא שמא שו"פ במדי הא אם נודע שהוא שו"פ במדי הוו קידושין ודאי ודעת הח"ע והב"ש דמ"מ