דברי שאול - עדות ביוסף - א יח

הרשב"א דאם יש לוי במקום קרוב שולחין לו ואם לא בא פוסקין שלא בפניו ואע"ג דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו לרבנן היינו דוקא שור דהוקש למיתת בעלים אבל בממונא בעלמא מה אכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ובראותי כן תמהתי דלדבריו נפל כל הדין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לבירא וזה א"א דהוא ש"ס מפורש וכן קי"ל בסי' כ"ח ולא הובא כלל דהרשב"א יחלוק ע"ז אמנם נראה דזה ודאי דהרשב"א מודה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולכך הצריך שישלחו אחריו ואם לא בא שוב מותר כמו דמבואר בב"ק דף קי"ב ובש"ע סי' כ"ח רק דהרשב"א ק"ל דאכתי אסור לגמור הדין שלא בפני בע"ד דזה נלמד מהך דב"ק דף מ"ה לענין שור וע"ז כתב הרשב"א דז"א דדוקא בשור דאתקש למיתת בעלים אבל בממונא ל"ש גמר דין דאינו גמר דין כלל דהא יכול לסתור הדין ועיין בשו"ת הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' שפ"ח ושם משמע ג"כ כמ"ש דקבלת עדות היא בפ"ע וגמר דין היא בפ"ע והרשב"א שם הקשה דאכתי אסור עכ"פ משום הגמ"ד וכתב דכל שיכול לסתור הדין שוב ל"ש גמר דין וקבלת עדות כשר כל שהוא חולה או עדיו חולים כנלפענ"ד נכון להמעיין היטב אמנם מדברי התוס' סנהדרין י"ט ד"ה ינאי משמע דקבלת עדות כגמר דין ע"ש ומשמע דלא כרשב"א שמחלק בין קבלת עדות לגמ"ד: הלכה כל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בעדים לכאורה לא נודע כוונת רבינו דלאיזה צורך הקדים זאת פשיטא דאם יש לו עדים יביא עדים. והנראה בזה דרבינו כוון למה דאמרו בב"מ דף פ"ג איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וכן קיי"ל בש"ע חו"מ סי' קפ"ז סעיף א' ועיין בבעה"מ ובמלחמות בפרק חזקת הבתים דאפילו במגו אינו נאמן במקום שאפשר להביא עדים ולפ"ז חידש רבינו דאין חילוק בין שומרין לשאר דברים בכל מקום שיש ראיה צריך להביא ראיה וא"נ לא בשבועה ולא במגו והוא מוכרח לטפל ולהביאם לב"ד וז"ב בכוונת רבינו ולפענ"ד יש לומר דלכך הקדים זאת למה שמביא הך דינא דמרי בר איסק להבין עי"ז הך דינא דמרי בר איסק ואפילו למאן דלא דריש בכל התורה סמוכין במשנה תורה דריש. והנה בהך מעשה נחלקו רש"י ותוס' וכמ"ש הכ"מ והלח"מ ולפענ"ד דרבינו פירש בדרך חדש דהנה בהא דאמר שפיר קאמר לך לא נודע מה רצה בזה ועיין בשטה מקובצת ב"מ והפלאה בכתובות שם שנתעוררו בזה וגם הקשה בהפלאה למה לי תרי סהדי הא בחד סגי ליהוי מחשואיל"מ ולפענד"נ דהנה בודאי כאן לא מועיל חד סהדא כיון דזה נודע לבני העיר אם היה לו אח אם לאו וא"כ הוי במקום שיש רואה ועדיפי מהנך מעשיות דמביא הש"ס בב"מ שם ולפ"ז השתא מגו לא מועיל כשיש ראיה דהוי כשני עדים ומכ"ש ע"א לא מועיל וזה שאמר לו אית לך סהדי ומעתה זה שאמר שפיר קאמר לך דכתיב ויכר וכו' והיינו דבתחלה כשאח טען שאחיו הוא ומריש טען לא ידענא לך א"כ מצד הדין היה צריך שבועת היסת דלא ידע ומפטר אך אי כימא דחשוב כבמקום שיש רואה הי' צריך עדים שאינו אחיו וע"ז חידש ר"ח כיון דלא הכירו בתארו ובסימניו לא הי' יכול להביא ראי' שזה אינו אחיו דהא באמת הי' לו אח רק שלא הכיר אותו בטביעות עין ובתואר הפנים וסימניו וע"ז אמר לאותו אח זיל אייתי את ראיה דאחוה את דהוי במקום שיש רואה והשיב אית לי סהדי ומסתפי מיני' דגבר' אלמא הוא. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה סברא היא להאמין לו ע"ז וא"כ לא שבקת חיי לכל ברי' ולפמ"ש א"ש דהכי טען אני רוצה לשבע ואף דבמקום שיש רואה אינו נאמן בשבוע' כאן כיון דגברא אלמא הוא ומסתפי סהדי מיני' הוי כאין רואה וא"ל למרי זיל אייתינהו את דלאו אחוה הוא כיון דזה אמר שיש לו סהדי וע"כ דהכירו צורת האח שהלך וא"כ כיון שיש רואה ולך יגידו האמת שאינו אחיך ובמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא שייך שבוע' ודו"ק בזה כי הוא ענין נכבד וחדש: פרק ד הלכה א עידי נפשות צריכין שיהיו שנים רואים בש"ס פריך מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת ע"פ ע"א מאי אחד אילימא אחד ממש מרישא שמעינן לי' ע"פ שנים עדים אלא מה אחד אחד אחד מכאן ראי' למ"ש רבינו פט"ז מסנהדרין ה"ו דאיסור עצמו בעד אחד הוחזק וא"צ שני עדים אלא בשעת מעשה דאל"כ משכחת לה שיהרג ע"פ ע"א כגון שעד אחד מעיד שזו חמותו וכדומה ואח"כ בא עלי' שאז חייב מיתה ע"פ ע"א וא"כ נתקיים הרישא והסיפא דע"פ שנים עדים יקום דבר היינו בשעת מעשה שהוא עת הקמת דבר ולא יומת ע"פ ע"א היינו אפי' שכבר הוחזק האיסור ואפ"ה לא יומת ע"פ ע"א וע"כ שבאמת יומת בזה ע"פ ע"א וכדברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק. והנה בהא דאמר ר"נ עדות מיוחדת כשרה בד"מ דכתיב לא יומת וכו' מתקיף לה ר"ז אלא מעתה בד"נ תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא. וקשה דלמא שאני בד"מ דידיע' בלא ראייה סגי ועדות מיוחדת עכ"פ ידיעה בלא ראיה הוא משא"כ בד"נ דלא סגי בידיע' בלי ראי' ועיין בשבועות דף ל"ד דפלפלו בזה אי בד"נ סגי בידיע' בלא ראי' ובסנהדרין דף ל"ז ע"ש. ומיהו יש לומר דעדות מיוחדת כה"ג שיש שתי כתי עדים שיש כת אחת שידעו וראו