דברי שאול - עדות ביוסף - א קעז

ולפמ"ש א"ש דכיון דהחמירו על כל פנים מחמת ספק דבריהם שוב י"ל דעשאוהו כשל תורה וא"כ זה יחיד וזה רבים ואינו דוחה אבל יו"ט שני של גליות שאינו רק מנהג בודאי לא דחי מנהג עשה ודאי וז"ב כשמש: שם ס"ד ה"מ בפרהסיא וכו' כן הוא דעת כל הפוסקים מלבד דעת הרמב"ם דאינו נוהג אף דברים שבצנעא ובאמת טעמו נסתר וגם הב"י אם כי זה דרכו להפך בזכותו בכ"מ בכאן לא הביא דבריו כלל בש"ע. ולפענ"ד טעם הרמב"ם דכאן דא"א לומר שיעלה למנין שבעה דאין אבילות ברגל דכתיב ביה שמחה כמ"ש התוס' במ"ק דף כ"ג ע"ב ד"ה מ"ד וא"כ למה ינהוג בחנם אבלות שבצנעא כל שיצטרך אחר יו"ט למנות מחדש שבעה וא"ל דבאמת ינהוג בצנעא ויהיה באמת עולה דזה אי אפשר דכתיב ביה שמחה משא"כ בשבת דלא כתיב ביה שמחה ולכך עולה וכיון שעולה ממילא נוהג בו בצינעא וז"ב ועיין בתוס' שם ומש"ס ותוס' שם יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם ודו"ק ועמ"ש היש"ע בזה ראיה להרמב"ם מסוכה דף כ"ה ועיין בפ"י שם שדחה זאת: שם ס"ה משעה שמחשיך דעת המ"א דאונן אסיר ברגל בד"ת משום דאסור בשמחה ופקודי ד' ישרים משמחי לב ובדג"מ תמה דאם מותר בבשר ויין היאך יהיה אסור בד"ת ובאמת אינו קושיא דכה"ג מצינו בסי' תקנ"ב ס"ב בהג"ה דבט"ב בשבת אסור בד"ת אף דמותר בבשר ויין וגם שם תמה הט"ז ע"ז ועיין במג"א שם מיהו היטב אשר דיבר הבכ"ש שם דניהו דשבת מותר בעונג אבל לא בשמחה ובשבת דף ס"ג מצינו חילוק בין עונג לשמחה וא"כ ה"ה כאן ובזה מיושב מה שהקשה הדג"מ דא"כ לימא הך א"ב בין ת"ק לר"ג לפענ"ד גם ר"ג יודה בזה דניהו דבתשמיש המטה שרי דהוה עונג אבל לא שמחה וגם דאפשר ללמוד דברים המותרים לאבל כמ"ש המג"א שם ומיהו מ"ש המג"א כאן דכ"מ מתשובת מהר"ם לובלין וצ"ע דהמהר"ם לובלין מתיר שם כמ"ש המג"א בשמו אבל העיקר כהמג"א וגוף דברי הבכ"ש צ"ע מהך ירושלמי המובא באו"ח סי' תרפ"ו דאמר אין עושין סעודת פורים בשבת דאין מערבין שמחה בשמחה וצ"ע: שם ס"ז מלאכתו נעשית ע"י אחרים בבתיהם וכו' הב"י תמה דלמה השמיטו הרי"ף ולפיענ"ד נראה דכיון דהתוס' מוקי לה דף י"ט ע"ב ד"ה ומלאכתו דמיירי בדבר האבד וא"כ ממילא הוא כמו בשאר אבלים וכמבואר ביו"ד סי' ש"פ ס"ה וא"כ ממילא לא נשתנה משאר אבלים ולכך לא הוצרך ובזה מיושב גם דברי הרמב"ם שכתב שיש לו דין אבילות אחר הרגל משום דבאמת יש לו כל דיני אבילות וכמ"ש ודו"ק. שם ס"ח אפי' חל יום שבעה בערב הרגל משמע דיום ו' בודאי לא יגלח דהרי ל"ש מקצת היום ככלי דלא שלמו השבעה עדיין וגם בגילוח אסור כלל אבל בטור כתב דאף ביום ששה ערב הרגל מותר לגלח והב"י תמה ע"ז והניח בקושיא וגם הד"מ נדחק בזה. אמנם באמת כשאני לעצמי לא ידעתי כ"כ התימה דהרי התוס' דף י"ז ע"ב ד"ה ותנא דידן כתבו דלאבא שאול מהראו' שאם חל ששה בע"ש ושבת הוא ערב הרגל דיהיה מותר לגלח מטעם דכיון דבשבת אנוס היא התירו קודם שבת ועיין במהרש"א שם שכ"כ בהדיא ואף דהתוס' דחו זאת היינו לפי ששם לא נשלם עוד האבילות דהרי נוהג בצנעא עוד אבילות ול"ש שיפסקו אבלות דהרי עדיין צריך לנהוג אבילות בשבת בצנעא עוד ועמ"ש בחידושי הש"ס שם אבל כאן דהוא ערב הרגל וא"כ לא ינהוג עוד אבלות והרי למחר ברגל אי היה ערב הרגל היה מותר לגלח דהרי לא"ש אמרינן מקצת היום ככלו וא"כ ממילא מקרי אנוס ומותר לגלח בערב הרגל כיון דכבר נשלם האבלות ולמחר הוא שבעה ויש להוסיף עוד כיון דביו"ט של גליות א"כ הם בספק ואפשר דרק יום שני הוא יו"ט גמור וא"כ ממילא למחר ביו"ט הראשון הוא ערב הרגל ומותר לגלח וא"כ ממילא גם בששי מותר ואף דלדידן יום הראשון עיקר מ"מ יש לצרף זאת לסניף זה נראה ליישב דברי הטור לפי חומר הנושא שלא יהיו מוקשים כ"כ. אמנם מ"ש הד"מ דגם בספרי הרמב"ם נמצא גירסא זו וכפי הנראה סובר דהרמב"ם ג"כ ס"ל הך דינא דהטור והוא תימה רבה לפענ"ד דשם הנוסחא דאם חל שביעי ביו"ט מותר לגלח בחוה"מ וא"כ ע"כ לא ס"ל כהטור דאם היה סובר דמותר לגלח בששה א"כ שוב לא היה רשאי לגלח בחוה"מ וכמו באם חל שביעי ערב הרגל דאסור לגלח בחוה"מ דהו"ל לגלח ערב הרגל כמבואר כאן וא"כ לא ידעתי היאך הסכים הד"מ דברי הטור והרמב"ם בחדא מחתא והד"מ הוסיף עוד להקשות על המגיד דדלמא הרמב"ם קאי לענין נטילת השפה דמותר בתוך שלשים דא"כ הוה מותר לגלח בששה כמ"ש הטור וכפי פירוש הד"מ וא"כ שוב אסור במועד וצע"ג. שם ס"ט אפי' פגע בו הרגל וכו' ואם הגיע הגערה ברגל אם מותר לגלח בחוה"מ נחלקו הבה"ג והשכנה"ג ובאמת אם נימא דמותר קשה אמאי לא חשבו במתניתין דזה אף לתנא דידן אנוס הוא מיהו לפי מה שנראה מרש"י דף י"ז דאנוס דאבלות לא חשוב אונס לתנא דידן א"כ ניחא וצ"ע וכמדומה שבשו"ת נוב"י פלפל בזה ואינו ת"י כעת: שם ס"י אסור לרחוץ הט"ז כאן והמג"א וכן ביו"ד סי' שצ"ט התפלאו כלם על רמ"א שכתב