דברי שאול - עדות ביוסף - א קעו

כאן תוספת אבל הישן נתוסף לו הספד ואסור אבל לרב דאין הטעם רק משום שמחת הרגל ועליתו אפשר דבכה"ג מותר לשכור כיון דשכרו בלא"ה מיהו לרב בלא"ה אסור לשכור משום הך טעמא גופא והנה דעת הרי"ץ גאות דלטעמא דרב בזה"ז מותר דל"ש עליית הרגל והרמב"ן והרא"ש השיגו עליו דגם עכשיו אסור משום כל דבר שבמנין ואף דל"ש הטעם ועוד דגם עכשיו שמחת הרגל שייך עכ"פ דעכ"פ יהיה לו מעות יותר על שמחת הרגל ע"ש ולפענד"נ טעם הרי"ץ דכיון דלרב לא אסרו רק משום מעשה א"כ בעינן דומיא דמעשה ההיא דוקא ושם הי' מחמת עליית הרגל ולא משום שמחת הרגל וכמו דאמרו גבי סנדל המסומר ובפרק בתרא דיבמות גבי מי חטאת וכעין זה כתב הט"ז סי' ק"פ ס"ק ב' באו"ח ע"ש וגם משום דבר שבמנין ל"ש כיון דטעם הדבר ידוע ולא גזרו רק מעשה הלז וכמ"ש הרא"ש הובא במ"א סי' ט' ס"ק ז' וז"ב איברא דא"כ יקשה קושית הרמב"ן דלימא הך א"ב דלרב מותר בזה"ז אמנם נראה דצדקו דברי הרא"ש והרמב"ן דבאמת י"ל דעיקר טעמו של רב הוא כדאמר שמואל דמעורר הספד חדש ורק דבהא פליג על שמואל דשמואל סובר דאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום ולכך אסרו עד שלשים יום ורב סובר דגבול שלשים יום היא לפי שאירע המעשה ואל"ה לא גזרו עד שלשים יום וז"ב ובזה מדוקדק דברי הש"ס דקאמר ולא יעורר מאי לא יעורר וכו' אמר רב כד הדר ספדנא וכו' קודם הרגל שלשים יום מ"ש שלשים יום אמר רב כהנא אמר ר"י א"ר מעשה וכו' ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח וכו' והדבר תמוה מאד דאמאי לא כללינהו בהדי הדדי ולא יעורר ולא יספידנו שלשים יום א"ר כד הדר ספדנא ומ"ש שלשים יום א"ר וכו' אמנם לפמ"ש אתי שפיר דבאמת בגוף הדבר דאסור לעורר הוא גם לרב שמזכיר צער המת וכדאמר כד הדר ספדנא וכו' והוא מזכיר צערו ולבו דוה עליו אך על מה דתקנו שלשים יום בזה פליגי רב סובר משום המעשה ושמואל סובר משום שלא משתכח ומעתה שפיר כתבו דגם בזה"ז שייך טעם דשמחה וא"ל דלא גזרו רק כעין המעשה שהיה דזה דוקא שם דכל הגזירה והתקנה לא היה רק מחמת המעשה ובזה בעינן דוקא דומיא דמעשה אבל כאן דהטעם התקנה היה לפי שמעורר על מתו וא"כ לא בשביל שבטל המעשה יבטל התקנה וממילא נשארה התקנה דשלשים יום על מקומו וז"ב מאד כשמש ובזה ממילא מיושב מה שהקשו האחרונים דאם נימא דלשמואל מותר לספוד המת חדש ולרב בודאי אסור וא"כ ממילא לימא הך א"ב ולפמ"ש אתי שפיר דגם לרב לא היה הטעם בשביל המעות דא"כ בעשיר שיש לו ממון הרבה יהיה מותר ורק הטעם היה משום הצער החדש ורק גבול שלשים יום היה בשביל הך מעשה וא"כ ממילא במת חד דמותר לשמואל גם לרב מותר והא דקאמר הש"ס הך א"ב בחנם והא גם לרב מהראוי לאסור בחנם היינו דלרב בחנם אינו מהראוי לאסור כל שלשים יום דלרב ל"ש שאינו משתכח מן הלב דהוא אינו סובר זאת וא"כ ממילא בתוך שלשים מותר ורק סמוך לרגל או בתוך הרגל אסור לרב בחנם ובזה ממילא מיושב גם מה שהקשו דלימא הנ"מ לענין ת"ח שמת דלטעם דשמואל בזה מותר כיון דאין מועד בפני ת"ח ולרב אסור ולפמ"ש א"ש דלרב ג"כ מותר בת"ח כל דלא שייך הטעם של צער: שם ס"ו אין קורעין. המג"א הביא דברי הר"מ מלובלין בתשובה סי' ע"ד דאם מת ביו"ט אין קורעין בחוה"מ רק לאחר יו"ט לגמרי דבחה"מ לא שעת חימום ולא שעת שמועה הוא. ולפענד"נ להביא ראי' ברורה לדבריו ממה דהקשה הרא"ש דלמאן דסובר דשמועה קרובה קורע בחוה"מ דא"כ למה אמרי' דשמע שמועה קרובה ביו"ט קורע לאחר הרגל וכתב כיון דשמע ביו"ט והיינו כסברת המהר"ם לובלין דבחוה"מ לא שעת חימום ולא שעת שמועה הוא וא"כ ממילא ה"ה במת בפניו ג"כ דשמועה קרובה כל דין מת בפניו יש לו ועיין רמב"ם פ"ו מיו"ט הלכה כ"ג מדין קריעה ובלח"מ שם ודו"ק ועיין במל"מ פי"א מאבל ה"א: סי' תקמ"ח ס"ג ביו"ט שני של גליות זה דעת בה"ג והתו' בברכות דף מ"ז והרא"ש במ"ק דחו דבריו והקשו עליו. ולפענד"נ עיקר כדברי הבה"ג דכיון דעתה בקיאינן בקביעה דירחא ואין אנן עושין שני ימים אף מחמת ספק רק משום מנהג ולכך דעת הרמב"ם פ"ו מיו"ט דאסור לערב ולהתנות בשני יו"ט שלנו דהרי אינו אף ספק וא"כ איך אפשר שיהי' דוחה עשה יחיד דאורייתא וזה אינו אלא מנהג בעלמא ובזה ממילא מיושב קושית התוס' והרא"ש מהך דשחרר להשלים לעשרה והך דהיה טבחו טבוח דמכניסין את הכלה לחופה דשאני כל אלה דיש עכ"פ עשה של דבריהם ואלמוהו לתקנתם אבל כאן אם הי' עכ"פ ספק אפשר לומר דאלמוהו אבל אם אינו רק מנהג בעלמא איך אפשר דאלמוהו ובא"י הוא חול גמור ואף דבה"ג נקנו לשון ספק דבריהם אשגרא דלישנא הוא וכוונתו הוא דאינו רק מנהג בעלמא ואיך מנהג של דבריהם ידחה עשה דיחיד של תורה וניהו דשלחו מתם לנהוג איסור בו אבל בודאי לא אלמוהו כשל תורה וז"ב. ובזה ממילא מבואר מ"ש הרמב"ם דבר"ה אינו דוחה אף דהוא רק מדרבנן ותמה הרמב"ן דמ"ש מכל דרבנן