דברי שאול - עדות ביוסף - א קעד

לעשות להחיות את נפשו ולאכול כמו בהני אבנגרי דאף דשם הוה מלאכות המותרות כמ"ש הרא"ש מכל מקום גם במלאכות אסורות אם אין לו מה יאכל שרי וכמו דשרי לקצור ממחובר אם אין לו מה יאכל ורק דכל עיקר האבעיא אם רשאי ליקח שכר דהרי לא עדיף ממלאכות המותרות דאע"פכ אסור ליתן שכר דמחזי כעובדא דחול רק לאכול אצלו דזה לא מקרי שכר כמבוא' סי' תקמ"ב וה"ה כאן אם רשאי ליקח שכר ומעתה למאן דס"ל לאסור ממילא שפיר הקשו דהיאך רשאין לשכרו דניהו דצרכי רבים מותרין היינו בחנם או לאכול אצלו אבל שכר מחזי כעובדא דחול וע"ז כתבו דכיון דלצורך מצוה היא ממילא רשאי ליתן שכר אם לא נמצ' פועלים שיאבו לעשות בחנם וז"ב מאד ומעתה הב"י דלמד מזה דלדידן דשרי ליתן שכר שאין לו מה יאכל ממילא לצורך מצוה מותר לתת שכר אף למי שיש לו מה יאכל אם לא יאבו לעשות בלעדי שכר אבל ע"כ מיירי היכ' דהוא צרכי רבים דאז מותר גוף המלאכה אבל באין צרכי רבים דאז אסור גוף המלאכה ממילא לא תועיל המצוה דאפי"כ אסור לעשות מלאכה וז"ב. ומעתה לא יסתרו דברי הב"י והרמ"א כאן דהב"י מיירי היכא שבאמת מותר מצד המלאכה כגון בצרכי רבים דאז ממילא מותר כשיש מצוה ג"כ בהדיה כמו בכלאים דיש מצוה ג"כ שלא לעבור על איסור כלאים ולכך מותר אף לתת שכר אבל הרמ"א מיירי בצרכי רבים שאינם לצורך הגוף דלא מקרי צרכי רבים כמ"ש הרמ"א וא"כ ממילא אסור לעשות מלאכה וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הט"ז דלמה אסור להגיה אף אות אחת והא הוה מצוה ובזה אתי שפיר דזה הוה כמו בנין ביה"כ דאינו צורך הגוף וממילא אסור וכמ"ש הרמ"א כאן והנה לפענ"ד יש ראיה להרשב"א דדוקא צרכי הגוף הוא דשרי דאל"כ הא דקאמר הש"ס כל לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה לא לאתויי הא דתניא וכו' הא בהדיא קתני לה ש"מ לאתויי חפירה ולמה לא קאמר לאתויי צ"ר אף שאינן צרכי הגוף דממתני' דמתקנים את הדרכים לא ידענו זאת דשם הוה צרכי הגוף כמ"ש הרשב"א וע"כ דזה באמת לאו צרכי רבים מקרי דאינן צרכי הגוף וז"ב ומהתימה על שלא סייע שום פוסק להרשב"א מראיה זו אמנם צ"ע לקמן סי' תקמ"ה שכתב הב"י דמותר לכתוב ולהגיה לצורך רבים והרי שם אינו צורך הגוף ואפשר דמיירי בשאין להם ס"ת אחרת דמקרי צרכי רבים ועיין בשו"ת הריב"ש שמביא ב"י שם ועדיין צ"ע ודו"ק: סי' תקמ"ה ס"ג כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו דעת הרא"ה דכשם דתו"מ מותר לעצמו ה"ה ס"ח כשצריך לעצמו להגיה ומשנתינו דאוסר להגיה מיירי כשעושה לאחרים והלח"מ תמה דהרי משנתינו ע"כ לעצמו מיירי דהרי ר"י חולק ומתיר לעצמו. ולפענ"ד נראה דהנה צ"ל אמאי קאמר ר"י כותב אדם תו"מ לעצמו ומשמע דלאחרים אסור והא גם לאחרים מתיר בברייתא ע"י הערמה וע"כ צ"ל דגם במשנה כוונת ר"י כן דכותב לעצמו היינו שבכל פעם כותב לעצמו דהיינו שמוכר שלו לאחרים וכותב לעצמו וז"נ וא"כ ממילא י"ל דגם הת"ק קאי לאחרים רק שהוא אוסר לאחרים הערמה רק בטובה ולזה חולק ר"י דכותב לעצמו והיינו שבכל פעם כותב לעצמו ודברי הרא"ה נכונים. ובזה ממילא מיושבים גם דברי התוס' שכתבו בד"ה ר"י והשתא מתניתין אתיא כר"מ והקשה המהרש"א הלא מצי אתיא כר"מ דר"מ מתיר לעצמו והמשנה ע"כ לעצמו קאי דאל"כ מאי פליג ר"י ולפמ"ש א"ש דבאמת קאי לאחרים וכמ"ש: סי' תקמ"ו ס"א אין נושאין משמע דאף נישואין בלא סעודה אסור והקשה המג"א דבכתובו' דף מ"ז כתבו התוס' דנשואין בלא סעודה שרי ולפענ"ד נראה דלפמ"ש המלמ"ל דחופה ואחר כך קידושין ג"כ מקרי נשואין והנה החופה דמקודם אינו רק אירוסין ועיין במהרש"א קידושין דף יו"ד וא"כ שם שפיר י"ל דהא דזיכתה לו התורה למוסרה לחופה היינו החופה דמקודם נשואין וזה לא מקרי רק אירוסין ושרי בלא סעודה כמבואר כאן ויש להאריך שם בזה ואכ"מ והנה מ"ש המג"א ליישב דאנן קיי"ל כשמואל דס"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה הנה התוס' במ"ק ד"ה מפני כתבו לחד תירוצא דלא קיי"ל כן: שם ומותר לארס וכו'. עיין בט"ז ס"ק ב' ובמג"א לקמן סי' תקנ"א ס"ק ט' ומ"ש הט"ז כאן ס"ק א' בשם הגהת סמ"ק צ"ע למה הזכירו והלא כבר מוזכר ברמ"א באה"ע סי' ס"ג ס"ב. ומ"ש הט"ז לקמן סי' תקנ"א ס"ק ג' להקשות על הטור כבר כתבתי כמה דברים בזה ולפמ"ש הריטב"א במ"ק דף י"ח מיושב בפשיטות דבחה"מ הא דאסור משום מקח וממכר לכך נתן הטעם שמא יזדמנו דהו"ל דבר האבד. שם ס"ג ולעשות סעודה ברגל בב"י כתב כיון דמילי דרבנן הוא נקטינן לקולא ותמה המ"א דהתוס' כתבו במ"ק שהוא דאורייתא. ולפענ"ד הדבר פשוט דע"כ לא כתבו דהוה דאורייתא רק גוף הנישואין דבחגך ולא באשתך שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אבל כל שכבר נשא דאינו רק יומא חדא ומה שעושה הסעודה ברגל זה ודאי אינו רק דרבנן וז"ב. ובאמת לפענ"ד גם מדרבנן הי' מותר כמו שהוכיח המ"א מסי' תר"מ ס"ו והא דאסור הרשב"א באחת מתשובותיו לעשות סעודת נשואין ולברך ז' ברכות