דברי שאול - עדות ביוסף - א קעב

דבר האבד שהתירו חז"ל רק שיש ספק אי זה ג"כ בכלל זה דדבר האבד בזה שפיר מותר ספק דבר האבד ובלא"ה יש לחלק בין היכא דההיתר ל"ש ובין היכא דהאיסור ל"ש וכאן ההיתר הוא ספק ושם האיסור ספק וצ"ע בגוף התשובה ולפמ"ש ה"ה היכא דאסרוהו מתחלתו על הספק יש להחמיר בספיקו א"כ ה"ה פרקמטיא דאסרוהו מפני הספק ולכך החמירו בכל ספיקותיו ומיושב דברי הש"ך ודו"ק שם וכן מותר לקבול המג"א כתב דמיירי אצל עכו"ם ותירץ בזה קושית הסמ"ע והא"ר כתב דהסמ"ע כיון למה דמבואר ס"ס תקמ"ה ע"ש ולא הבינותי דשניהם מקור אחד להם מהמרדכי פרק מי שהפך בשם ראבי"ה ובאמת מהראיה של הראבי"ה מבואר דהוא בשל עכו"ם דהבי' מן קובלין אצל רשות דהוא משפט של עכו"ם ובאמת צ"ע על רמ"א שהעתיק של המחבר לקמן סי' תקמ"ה וכן דרכו כ"פ וגם כאן הוסיף המקום שמותר לתבוע: שם ס"י מוכרי תבלין כתב הב"ח דמוכרי בשמים אף שהוא מתקיים כיון שניכר שהוא לצורך המועד שרי ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה בשביל דאמאי לא פריך מריש' ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מוכרי בשמים מותר בשביל שניכר שהוא לצורך המועד אבל שם מיירי בשאר דברים שאינם ניכרים שהם לצורך המועד ולכך בעי פותח אחד וכו' אבל מסיפא דשם אמרו בשביל כבוד יו"ט משמע דניכרין שהם לצורך המועד דאל"כ אינו ניכר כבוד יו"ט וכיון שניכר אמאי דוק' בשביל יו"ט האחרון וע"ז משני דשם מיירי בדבר המתקיים ויש לחשוד שקונה לשאר השנ' אבל בתבלין דהוא דבר שאינו מתקיים מותר ולכך פירש רש"י כרופייתא מוכרי בשמים דאל"כ יקשה קושית התוס' ודו"ק: שם סי"ב בהג"ה נהגו לקנותן בצנעא המג"א תמה ע"ז אמאי פסק כהמ"מ והרי הרמב"ן והתו' והרא"ש חולקים עליו ולפענ"ד כיון דה"ה כתב דלמאן דס"ל העברת רווחא מקרי פסיד' ושרי לפי שמו"מ אינו רק מדרבנן אסור ולא גזרו ע"ז וא"כ כיון דקיי"ל בס"ה כוותייהו ה"ה הכא והרמב"ן לשיטתי' דס"ל דבכ"מ לא התירו רק פסידא ממש וכן היא דעת הרא"ש וא"כ ה"ה בזה אסור אבל אנן לא קיי"ל כן ומ"ש המג"א דא"כ אמאי פסק בס"ט דיותר מכדי שתייתו לא יקנה ולטעמיך יקשה מס"ה אס"ט אבל באמת שאני התם דבאמת מצוי אח"כ ג"כ ורק שהרא"ש מתיר דשמא לא ימצא כ"כ בזול ולכך בעינן שעכ"פ לא יקנה יותר מכדי שתייתו והיינו של כל השנ' כמ"ש הט"ז שם וז"ב ולכשתעיין בב"י בסי' הל"ז תמצא שדברי כנים והמג"א במחכ"ת לא עיין בזה היטב: סי' תק"מ סעיף א' אפילו כ"ש אסור הישע"י הקש' לשיטת התוס' בשבת דף צ"ה דבנין מהראוי להתיר מטעם מתוך דמגבן הוה בונה ומותר לצורך ורק מדרבנן אסור וא"כ ממילא בחוה"מ מותר דכל היכא דליכ' רק איסור דרבנן מותר בחוה"מ היכא דאיכ' פסיד' קצת כמבואר סי' תקל"ט. ולפענ"ד נראה דבחוה"מ לא שייך להתיר מטעם מתוך דאל"כ בטלת כל מלאכת חוה"מ דהרי אף במחובר מותר לקצור היכא שהוא לצורך המועד כמבואר סי' תקל"ז סט"ו דאם אין לו מה יאכל מותר וא"כ ממילא כל המלאכות מותרין אי נימא מתוך וע"כ דבחוה"מ לא שייך מתיך דבכה"ג גילתה התור' דמותר וכל שאינו לצורך אוכל אסרה התור' וא"כ אהדריה לאיסורא קמא וא"כ ה"ה לענין בנין לא שייך מתוך גבי חוה"מ וז"ב לפענ"ד והן נסתר מחמתו דברי הישע"י בכמה מקומות שהשתמש בסברא זו אם כי דבר חכמה אמר וז"ב: שם ואינו טח בטיט. הט"ז הקשה דבב"מ דף ק"א מבואר דטיחת גגו הוה מעשה הדיוט ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דשאני טיחת גגו דא"צ כל כך ולכך לא הוה רק מעשה הדיוט משא"כ טיחת כותליו דהוה בודאי מעשה אומן דאל"כ לא יהי' תקומה להכותל ולבית וז"פ וברור: שם ואפילו אינו נוטה רק לחצר ולבית כן הכריע הב"י כדעת הר"י ולא כהמרדכי שכתב דלכותל חצר אסור אף במקום סכנה. והנה מן הש"ס יש לכאורה ראיה להמרדכי דקאמר לימא מסייע ליה כותל הגוהה לרה"ר וכו' ודחי התם כדקתני טעמא מפני הסכנה ומשמע סייעתא ליכא אבל קושיא גם כן ליתא ולפי דעת ר"י קשה דא"כ דוקא לרה"ר הא אף לחצר שרי מפני גנבי וע"כ דסותר ובונה אסור אף במקום חשש גנבי ודו"ק: שם ס"ר ציר הדלת וכו' יכול לתקנם בלא שינוי וכו' תמוה לי טובא דלעיל סי' תקל"ז כתב הב"י דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא שרי ר"י בלא שינוי רק היכא דאיכ' הפסד אם יעשה שינוי אבל היכ' דליכא הפסד אם יעשה שינוי צריך לעשות שינוי וה"ה כאן מה יהי' הפסד אם יעשה בשינוי דהיינו במגלי דהמלאכ' נעשה יפה בזה כמו בזה רק דאינו מוליד קלא וא"כ איך מוקי הש"ס כר"י והרי גם לר"י אסור בזה כמו דאסור לדוש בפרות וצע"ג ומכאן ראיה למה שפירש הלח"מ שם בכוונת רבינו בהא דאסור לדוש בפרות ע"ש ודו"ק:. שם ס"ז וב"כ וב"כ בונים על חרס וכו' היינו דאף בימות הגשמים דאפשר שלא יתייבש דאסור