דברי שאול - עדות ביוסף - א קעא

רוצה להשקותה ורק שעושה מעשה שמראה להיתר ובזה בעינן שיהי' החמת כן ובלא"ה לא הבינותי דהרי המג"א בעצמו כתב בסי' תקל"ג ס"ק יו"ד דלחפור אסור בשביל לצוד וכאן שחופר עכ"פ אסור להערים וז"ב: שם ס"ט ואם ניכר שמכוין כדי לדוש וכו'.כ"כ הרמב"ם ביו"ט ובזרעים לא כתב כן וכתב ה"ה דכאן אסור כל שכוונתו לאיסור ולפענ"ד ראיה לזה מהא דפסק הרמב"ם כר"י דמשקה מים לזרעים דחייב משום זורע ועיין בתוס' שם דר"י סובר דאזיל בתר המחשבה אף דהמעשה נראה שהוא לדבר אחר. ובזה יש ליישב מה שהקש' הנוב"י והיש"י דהש"ע סותר כאן למ"ש בחו"מ לענין קנין משום דכאן אזלי' בתר מחשבתו וז"ב: שם סי"ג וי"א שבשדה הלבן הסמוכה לשדה אילן. כ"כ הרמב"ם וגירסתו ופירושו עיין בב"י. ובזה יתיישב לך דברי התוס' דף ז' ד"ה תניא והמהרש"א נתקשה שם שלא ידע מהך גירסא כלל וכשתעיין בב"י תמצא שהי' להתוס' ג"כ גירסא זו ויתיישב כוונתם ואח"כ הביאו הגירסא שהוא לפנינו וז"ב ודו"ק: שם סט"ו אסור לקצור השדה וכו' כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם וביאור כוונתו עיין בב"י ובלח"מ שם: שם סי"ו יכול לבצרו. הרי"ו כתב דאדם חשוב צריך לזהר אף בדבר האגד והביאו הב"י והט"ז ס"ק ז' העתיקו אבל לא ראה דבב"ה חולק ע"ז וע"כ לא העתיקו בש"ע ובאמת שגם מפירש"י נראה כהב"ה דפירש דהא דר"י אפקריה משום שבא תקלה על ידו משמע הא לא"ה לא אף דאדם חשוב הוא וז"ב ודו"ק: סי' תקל"ח ס"א וארעו אונס או ששכח או נתעצל וכו' משמע דדוקא בדבר האבד מותר ולא בהרווחה והמג"א הקשה מדברי הראב"ד הובא בנ"י גבי זרעים שכתב דמותר להשקותם כל שנתעצל או ששכח. ולפענד"נ דבאמת שם הוי פסידא כמ"ש הנ"י רק דאם נפסד כבר נפסד כמ"ש הנ"י אבל עכ"פ פסידא הוה ולכך מותר די"ל שמא יהיה יכול להציל עוד ודו"ק: שם בין קטנות ובין גדולות. המג"א הקשה דבסי' תק"ד כ' דלא אזלינן להקל בשל סופרים היכא דכל אחד מיקל בכל צד ולפענד"נ דש"ה דאם נתפוס סברת מיקל זה מהראוי להחמיר בצד זה וכן להיפך ולכך א"א להקל אבל כאן כיון דאמרי' הלכות מועד עקורות הן ואין ללמוד זה מזה וא"כ אף אם נאמר דזופתין כוזתא מ"מ י"ל דגם בחביתא יש להקל וזה דאמר גבי הך דחוה"מ עקורות הן דזה חושש משום פסידא וזה חושש משום טירחא והיינו דאין ללמוד זה מזה וממילא יש לומר להקל בשניהם וז"ב מאד: שם ס"ז לא יקנסו בנו אחריו הרי"ו כתב דאם אינו דבר האבד קנסו בנו כמו בצרם אזן בכור דקנסו לפי דהוא איסור תורה ותמה הב"י דאנן קיי"ל דלא קנסוהו. והנה חלילה להרי"ו שיטעה בזה אמנם נראה כוונתו דהנה באמת תמוה דבש"ס קאמר את"ל צרם אזן בכור דקנסוהו דעבר איסור דאורייתא והרי כל את"ל פשיטותא ואמאי לא קיי"ל שם כן בבכורות אמנם נראה דהרי"ו מפרש דבאמת היכא דאיכא איסור תורה דקנסוהו ובבכורות דקאמר דלא קנסוהו בבכור מיירי כגון דהיה שם מום עובר וא"כ מן הדין של תורה היה מותר להטיל בו מום ורק מדרבנן אסור כמבואר ביו"ד סי' שי"ג ס"ה וא"כ בדרבנן שפיר לא קנסוהו ובזה מיושב קושית התוס' במ"ק דף י"ב ד"ה נטייבה דהיכי פשטינן בבכורות בבכור דלא קנסוהו משביעית הא שביעית היא מדרבנן ולפמ"ש א"ש דשם מיירי ג"כ מדרבנן. ומעתה היכא דהוא אסור מה"ת קנסוהו בבכור ולכך שפיר כתב הרי"ו דבבכור קנסוהו היכא שעבר אד"ת וה"ה בחוה"מ וז"ב ודו"ק: סי' תקל"ט ס"א א"י לילך ולתבעם כתב הט"ז דדוק' היכא שצריך למיזל בדינא ודיינא הא לא"ה שרי ולא הבינותי דא"כ למה נדחקו הפוסקים בענין ריבית אי שרי וחילקו בין הך דרבינא דהיו כעין מו"מ ואמאי לא תירצו דשם היה צריך למיזל בדינא ודיינא וע"כ דאף הלואה לבד אסור וראיה ברורה לזה דתניא שם תנ"ה הולכין ליריד וכו' ואם איתא הא שם בודאי מותר דאינו הולך לתבוע בדינא ודיינא. וכפי הנראה הט"ז חשב דמה שצריך לילך לעיר אחרת ג"כ לטרחא אבל אכתי קשה מה שהקשיתי דא"כ למה לא חילקו הפוסקים בכך וע"כ דז"א והנה הט"ז כתב דעכשיו נהגו לקבול בביה"כ ותובעים בפני הדיינים וכתב הט"ז דעכשיו לפי שקלקול החובות מצוי ולכך מותר דהוה ספק דבר האבד ואיסור התביעה אינו איסור גדול. והנה מדבריו נראה דלא ס"ל כהרש"ך שהביא המג"א ר"ס תקל"ז דבספק דבר האבד מותר דאל"כ היה די בספק דבר האבד בלבד אף דהי' איסור גדול ובאמת שגם ממה שפלפלו הפוסקים אם מותר לקנות מן השיירות ולא התירו משום דהוה ספק דבר האבד דלמא לא ימצא אח"כ וע"כ דספק דבר האבד אסור ואין אתי תשובת הרש"ך לעיין בו שבלי ספק לא נעלם ממנו כל הני פוסקים ואפשר דשאני הכא דכל ענין פרקמטיא דאסור אף דיש בו ספק שמא לא יזדבן אח"כ ואפ"ה אסור וא"כ איך אפשר להקל בזה דא"כ נתיר כל פרקמטיא משא"כ הרש"ך מיירי היכא דהוא