דברי שאול - עדות ביוסף - א קע

דאין כאן קושיא דהוי מצי לשנויי דהא דמפנה לחצירו היינו לשלו דא"כ מכ"ש דלביתו מותר ואמאי נקט חצירו ושינה מהלשון שהתחיל בבית וע"כ דלא מיירי לשלו ולכך רק לחצר מותר וע"ז קשה דלמה מותר והא אין מפנין ולזה משני דהיינו לבית שבחצר וא"כ ניחא דנקט לחצר דלבית אסור כל שהוא בפרהסיא וז"ב ודו"ק: שם הזבל שבחצר וכו' עיין בפר"ח או"ח סי' תס"ח שהאריך בזה ודו"ק: סי' תקל"ו ס"ד אין מושיבין תרנגולת הנה דברי הרמב"ם פ"ח מיו"ט צ"ב והאריך בהם ה"ה ולפענ"ד העיקר כפירוש הראשון של ה"ה דהרמב"ם מפרש מושיבין שובכין היינו להושיב תרנגול ותרנגולת אבל להוליד אסור אף בי"ד זולת במתה ובשלשה ימים וקושית הש"ס היא ממתה דמושיבין מכ"ש להדורי ומ"ש ה"ה דבפירוש המשנה ביאר דמושיבין היינו להוליד כפירוש רש"י הנה לפנינו לא נמצא כן ומ"ש דמושיבין היינו לאחר שלשה קאי על מתה דמושיבין כמו שביאר בהדי' שם ובאמת גם בחיבורו נראה שמפרש כן דמושיבין שובכין הוא להושיבם שם בסתם ולא להוליד ואח"כ הביא דין מתה וברחה איבר' דאם קושית הש"ס ממתה יקשה דדלמ' אשמעינן בברחה דאף בתוך שלשה ימים וכר"א אך באמת מקושית הש"ס ראיה דקיי"ל כר"ה דבתוך שלשה דלא פסדי אף בברחה אין מחזירין ומ"ש הרמב"ם דבברחה מחזירין קאי על שלשה ימים כמו במתה דכתב שלשה. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה הב"י ובכ"מ דלמה לא כתב רבינו דאחר שלשה למרדה אין מחזירין דנראה דגם ר"א מודה בזה כמ"ש הרא"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם היה לו הוכחה דע"כ אין מחזירין דאל"כ אין כאן קושיא דאצטריך לאשמעינן בברחה דאף לאחר שלשה ימים מחזירין דהו"א דהוא טירח' שלא לצורך כמ"ש הב"י ומיתה לא נודע דמת דשם מושיבין אחרת תחתיה דיכולה להוליד ולכך לא הוצרך להשמיענו זאת ובזה יתיישב כל קושית הב"י ובאמת גם בש"ע סי' תס"ח תפס הב"י הפירוש הלז בהרמב"ם שהוא לא העתיק דיכול להושיב בתחלה בי"ד וע"כ דמושיבין שובכין לא קאי ע"ז ועיין בט"ז ומג"א שם ובח"י ומהתימה על הב"י שאחר שתפס שם הפירוש הלז איך לא הזכיר כאן ובכ"מ הפירוש הלז ולא הזכיר ככל דברי ה"ה עכ"פ הדבר ברור לפ"ד כפירוש ה"ה הראשון והלח"מ הקשה שם דלמה לא פריך מרישא דעכ"פ מושיבין להוליד בי"ד ולא זכיתי להבין דבאמת לפירוש הראשון גם בי"ד אסיר להושיב וכן פסק הב"י בש"ע סי' תס"ח ובלא"ה איך יפרוך מדבר שאינו מבואר דהרי מושיבין היינו להושיב בסתם והפ"י הקשה בחידושיו דלישני כאן קודם חצות כאן לאחר חצות והוכיח מכאן דאף לאחר חצות מושיבין ובאמת שהדבר מבואר בהדיא בטור סי' תס"ח דכל היום מותר להושיב וכ"כ כל האחרונים ועיין בח"י ובפר"ח שם ודו"ק ומ"ש הטור דלרי"ף מלאכת חוה"מ היא מדאורייתא גם בפסקי הרא"ש כתב כן ונראה דהבין די"א שכתב הרא"ש כוון להרי"ף ודו"ק: סי' תקל"ז ס"ג והוא שלא פסקו היינו שלא יפסקו מן הנהר כמ"ש ה"ה ודלא כהנ"י ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מהא דפריך הש"ס על ר"ז ממתניתין ומאי קושיא ודלמא ר"ז מיירי בנהרות דלא פסקו ורש"י נרגש מזה וכתב דס"ד דמיירי בפסקו (והנה לפנינו נדפס דברי רש"י לעיל כשמוקי לה בפלוגתא והיא ט"ס דשם ע"כ מיירי בלא פסקי כמ"ש רש"י בד"ה ר' אילעי וגם למה ס"ד כן וגם שם ל"ש ס"ד והעיקר דקאי ע"ז דפריך אמתניתין) אבל באמת גם זאת תמוה דמה"ת לומר כן אך לפמ"ש ה"ה אתי שפיר דהוה ס"ד דניהו דנהרות אינם פוסקות אבל עכ"פ יפסקו מן האגמים וא"כ ממילא שייך לגזור כמו באגמים ולכך שפיר פריך וע"ז חידש דהני אגמי דבבל לא פסקו וא"כ אגמים לא יפסקו ובכה"ג ודאי מותר וז"ב. והנה הרמב"ם כתב דמרביצין את השדה והראב"ד תמה דפסק כראב"י נגד חכמים וגם דא"כ אסור לרבוץ וה"ה כתב דמרביצין קאי בשדה לבן והלח"מ הקשה דא"כ לישני דהא דתני מרביצין במועד ובשבעית מיירי בשדה בית השלחין ע"ש ולפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בשם רש"י דבשביעית מותר להשקות אפילו הרבה וא"כ מדקתני מועדי בהדיה גם במועד כן ושפיר הקשה אהדדי ומיהו לפענ"ד נראה בישוב קושית הראב"ד דמ"ש הרמב"ם ומרביצין הוא דסובר דאף לראב"י שרי להרביץ כמ"ש התוס' דפורתא מותר אף לראב"י ע"ש בד"ה שרי ובזה ממילא יתיישב קושית הלח"מ דשם מדככלו בהדי שביעית אף הרבה מותר כמ"ש התוס' שם בשם רש"י ושפיר פריך וז"ב: שם ס"ו חופר בה עד ששה כתב כן עפ"י דברי ה"ה שהביא בשם רש"י דאף לחפור מותר כל שעמוק טפח וע"כ לא הבינותי דברי המג"א ס"ק ה' שכפי הנרא' לא ראה דברי ה"ה: שם ס"ז ואם היתה שדה לחה כן פירש הרמב"ם דקאי על אילן אבל רש"י פירש דקאי על זרעים וכן כתב הנ"י ועיין בב"י ובאמת כפירוש הנ"י כראה יותר מדקאמר תניא נמי הכי זרעים וכו' ושם ע"כ אזרעים קאי וז"ב: שם ס"ח כדי לאוכלן. המג"א הקשה דבסי' תקל"ג מתיר לצוד אף שלא יאכלו ע"ש ולפענ"ד בשלמא התם אינו מתכוין רק נצוד וכאן הוא באמת