דברי שאול - עדות ביוסף - א קסז

שיתירו ויראו שהוא לצורך זה מוכרח להתיר ומותר והיותר יהי' אסור וא"כ ממילא אסור מן התורה לאחר שאסרו חז"ל המלאכות שאינן אבודות ואינן לצורך וע' בתוס' חגיגה דף י"ז ע"ב ד"ה אלא לאו שהביאו בשם הירושלמי דאף ביום טבוח שאסור מחמת הקרבן במלאכה כל דבר הצורך מותר וה"ה בחוה"מ כנלפענ"ד ברור. ובזה יתיישב כל קושיות התוס' מלבד הא דקאמר מלאכה בחוה"מ מי שרי דמשמע דאסור מה"ת ובאמת טרם שאסרו חז"ל לא אסור אך כבר כתבתי לעיל דמכאן ראיה לפירוש הט"ז דבכ"מ שהתירה בפירוש לא אסרו חז"ל. ובזה מדוקדק הא דקאמר הש"ס מלאכה ביו"ט מי שרי אלא בחה"מ חוש"מ מי שרי וקשה מאי ס"ד דהא בחוה"מ אסור כמו ביו"ט וגם לא קאמר בהאי לישנא רק סתם חוה"מ מי שרי ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ד הו"א דבחה"מ שרי משום דבאמת מותר מן התורה וע"ז קאמר דא"כ איך אסרו חז"ל ולזה קאמר דמי שרי והיינו כיון שאסור ממילא ע"כ לא מותר בהדיא בתורה וכמ"ש עכ"פ מ"ש ליישב דברי הש"ס היא נכון ובזה ממילא מיושב קושית התוס' בחגיגה דף י"ז הנ"ל דהיכי קאמר דאי מקרא מדר"א הו"א מה תשלומין בחג המצות אסור אף עצרת אסור הא חוה"מ אינו רק מדרבנן ומן התורה מותר ולפמ"ש אתי שפיר דכשם דבעצרת אף דיום טבוח הוא אפ"ה כל לצורך מותר ה"ה בחוה"מ וכמ"ש. עוד נראה ליישב הענין דבאמת מלאכת חוה"מ אינו רק מדרבנן ורק דבאמת כל ענין איסורי דרבנן מהראוי שיהי' דאורייתא לכל דבר מלא תסור אך מה שהקילו בספיקן ובשאר דברים הוא שחכמים מחלו על ספיקן ורצו שיהי' הבדל בינם ובין דאורייתא שלא יהי' מן התורה ממש וגם דאל"כ יהי' משום ב"ת ועיין בהלכות ממרים בכ"מ ובלח"מ ובספר המצות להרמב"ם והרמב"ן ומג"א שם בשורש הג' ובהקדמת קרית ספר להמבי"ט ובדרשות הר"ן שהאריכו הרבה בזה ומעתה זה בכ"מ אבל כאן דהתורה מסרתה לחכמים וא"כ ממילא כיון שיש להם רשות לעשותו כשל תורה ממילא לאחר שאסרוהו חז"ל הוה כשל תורה ממש ומיושבים כל קושיות התוס' וז"ב לפענ"ד ודוק: סי' תקל"א ס"ב אפי' מי שגילח קודם המועד כ"כ כל הפוסקים לדחות דברי ר"ת ובשו"ת נוב"י החזיק דברי ר"ת בסי' י"ג דעכ"פ ע"י פועל עני מותר ע"ש והנה חלקו עליו כלם ועיין בנוב"י מהד"ת ובפחד יצחק אות ג"ל בסופו כתבו בשם חכם טרייס סופר תשובה ארוכה לאסור והמגיה כתב שגם הנוב"י חזר בו ובגזרה נחש גזר לאסור ע"ש והנני יוסיף דהיאך אפשר להתיר ע"י פועל עני הא המלאכ' ניכר אח"כ שגילח ובכה"ג אסור גם ע"י פועל עני דהוה כמו בפרהסיא ועיין מג"א סי' תקל"ד ס"ק ז' בסופו וצע"ג: (לענין היתר גילוח בחוה"מ שהאריך הנוב"י וכלם חלקו עליו שאף למי שגלח קודם הרגל אסיר צ"ע לפענ"ד בהא דקאמרו בפסחים דף נ"ה ספרים וכובסים שכן מי שבא ממדה"י והיוצא משביה ולמאי הביא מהנך דמחשבי כאנוסים ולמה לא קאמר דאף מי שגילח ערב הרגל מותר לגלח בחוה"מ והתירו מלאכה כל דלא שייך גזירה שמא יכנס לרגל כשהוא מנוול וע"כ דאסור וצ"ע אם לא הרגישו בזה כי אני כותב מבלי עיון בשום ספר). שם ס"ד וכן המנודה שהתירו לו ברגל כ"כ על פי שיטת הרמב"ם דאף שלא ביקש שיתיר לו קודם הרגל ג"כ לא מקרי פושע אבל דעת התוס' והרא"ש והטור דאינו מותר רק שלא שלמו שלשים יום קודם הרגל והוא ביקש שיתירו לו קודם הרגל דאז אנוס הוא והב"י הקשה דהרי אנו קיי"ל כמ"ש הרי"ף דטוט אסר וטוט שרי ומיד שפייס בע"ד מתירין לו אף קודם ל' יום ונדחק בזה ועיין מ"ש הב"ח בזה והט"ז ביו"ד סי' של"ד נדחק הרבה בזה ולכאורה רציתי לומר דהרי הרא"ש הביא בשם הראב"ד דאף דבנידוי מתירין לו מיד אבל בנזיפה לא והטעם כיון שבנידוי החמירו בתחלתו הקילו בסופו משא"כ בנזיפה ע"ש. ומעתה כיון דנידוי שלנו כמו נזיפה שלהם כמבואר ביו"ד שם ס"א וכבר כתב הב"י דמה דנקט הטור נדוי שלשים יום היא אשגרת לישנא דירושלמי אבל אנן בדידן בשבעה ימים סגי כנזיפה שלהן וכיון שכן ממילא צריך להמתין כל שבעה ימים כנזיפה שלהן. אמנם לפי זה יקשה מדוע לא נזכר ביו"ד סי' של"ד דבנדוי שלנו אינו מועיל להתיר קודם השבעה יום. וע"כ נראה דלא לכל מילי אית להו דין נזיפה רק לענין הזמן ותדע דהרי בנזיפה אינו חייב בכל הדברים כמוזכר שם סי"ד ובנדוי שלנו חייב בכל הדברים וא"כ שפיר החמירו עליו בתחלתו וממילא מותר אף קודם שבעה כמו בנדוי שלהם וז"ב. אמנם בגוף קושית הב"י נראה דהנה באמת צריך להבין מה זה מקרי פשיעה שלא רצה לבקש התרה קודם שלשים יום ורצה לנהוג נדויו והרי אנוס מחמת הנדוי וכבר נתקשה בזה הט"ז שם. אך באמת הדבר נכון דהכי מקשה הירושלמי דבס"ד היה מיירי שבאמת גם ברגל לא הגיע הזמן של שלשים יום ורק דכל שמבקש שיתירו לו מתירין לו כמ"ש הרי"ף וא"כ בזה שפיר לא מקרי אנוס דממנ"פ אם גם כעת לא הנהיג כל נדויו א"כ היה לו לבקש קודם והיו מתירין לו ג"כ וא"כ היה יכול לגלח קודם וזה דמקשה במה אנן