דברי שאול - עדות ביוסף - א קנט

מוקצ' אסור בטלטול ולכך פירש דאף ביו"ט עצמו מותר וא"כ לא הוקצה מעולם הטלטול כיון דביה"ש הי' בדעתו דאם יביא לו הגוי אותן שתלש היום דיהיה מותר ביו"ט לטלטל דבשלמ' אם אינו מותר רק ספק מוכן א"כ ביה"ש אקצי דעתיה דכל ההיתר הוא שמא מעיו"ט תלש אבל ביו"ט א"א למצוא היתר אבל אם אמרינן דמותר אף ביו"ט עצמו א"כ לא אתקצאי כלל וז"ב ובזה מיושב קושית המהרש"א הנ"ל דרשב"א אינו סובר כר"ג והוא אינו מתיר רק מעיו"ט וא"כ ממיל' אסור אף בטלטול וז"ב: שם ס"ב שהובאו בשבילו. דעת הב"ח דאף אם העכו"ם מביא דורון אינו רק ספק והמג"א השיג דא"כ אמאי לא אוקי התוס' הך דבר טביא בכה"ג ע"ש וע' מה שהבי' המהרש"א בשם המרדכי ישן ודו"ק: שם ס"ד ולדידן דנוהגין להחמיר בשני י"ט של גליות וכו' הוא מחמת שיטת ר"ת ודעימיה והנה הרא"ש כתב דלר"ת היה מותר לאורחים תיכף מוצאי יו"ט הראשון דאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי מחוץ לתחום משום דכיון דבאותו יום אסור לכל ומשום שעה קלה דכ"ש לא בעי להאריך. והנה המהרש"א התפלא עליו תרי תמיה חדא דהא נ"מ על יו"ט ב' דלר"ת אסור עד מוצאי יו"ט ב' והיאך אמר דאינו רק לשעה קלה ועוד דלמא באמת קאי ומותר לישראל אחר המבואר גבי תחום גם ע"ז ע"ש ולפענד"נ דהנה באמת שיטת ר"ת לכאורה צריך ביאור דמהיכא נפקא להם דצריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני ומנין להם לגזור שמא יאמר לגוי אחר דהוה גזירה לגזירה ואף אם נסבול דיוק זה אכתי מנ"ל להרא"ש לחדש דלאחר שרי ודלמא גם לאחר אסור כמו לרש"י והרי במוקצה לא חילק כלל בינו לאחר כדמחלק גבי תחום. אמנם נראה דנפקא להו מהא דאמרו גבי תחום דמותר לישראל אחר ורש"י נדחק הרבה דאם אסור משום מוקצה יהיה אסור גם לאחר וע"כ יצא לו לר"ת דגם במוקצה מותר לאחר דלא שייך הגזירה וע"כ גם בתחום ניחא וגם רש"י פי' כן בפירוש השני ואף דהרש"ל מחקו המהרש"א מקימו ורק במוקצה כיון שרש"י סובר הטעם שלא יהנה לכך אסור גם לחבירו אבל לר"ת דלא ס"ל הטעם הלז לכך מתיר לחבירו וז"ב. ומעתה מיושבים דברי הרא"ש דבאמת לענין שמותר ביו"ט שני זה לא צריך להשמיענו דהא נפקא ליה מתחום דמותר לחבירו ולדידיה ע"כ אין חילוק בין מוקצה ליו"ט כיון דאינו רק משום גזירה ורק הא דמותר במוקצה מיד קודם כ"ש הא ודאי לא אשמועינן משם דשאני התם דגם לו אינו אסור בכ"ש כיון דאין בו איסורא דאוריית' כמ"ש הרא"ש שם ולזה מקשה הרא"ש דהו"ל למתני וכתב כיון דאינו רק שעה קלה לא הוצרך לתניא ולהאריך. ובזה מיושב גם הקושיא השניה דזה לא נודע מתחום דשם ל"ש כ"ש כלל אף לו משא"כ במוקצה וז"ב: שם ס"ו לצורך הרוב מביא המג"א נסתפק עכו"ם הדר בכפר והביא לעיר שרובה ישראל אם אזלינן בתר רוב העיר או בתר רובא דעלמא ולפענ"ד אף אם העיר קרובה לו הו"ל רוב וקרוב ואזלינן בתר הרוב כנלפענ"ד וצ"ע: סי' תקי"ו ס"א אבל לא תבואה הרי"ף הביא דברי הבריית' דר"ש מתיר התבואה כגון חיטים לעשות מהם לודיות וכו' וכתב הרא"ש דמדהביא הבריית' דמפרש דברי ר"ש משמע דפוסק כוותיה ואמאי והא מסתמא הלכה כת"ק דפליג עליה וע' בט"ז מ"ש בזה והנרא' דהנה הרא"ש הביא דברי בע"ה דמפרש דפלוגתא דת"ק ור"ש הוא משום דהת"ק פסק כריה"ג דלכם ולא לכלבים ור"ש פסק כר"ע וכתב שכן מבואר בירושלמי והרא"ש השיג עליו דטעמא דר"ש מפרש בש"ס דילן דראוי למאכל לודיות אלמא דחולק על הירושלמי והנה הרי"ף ז"ל פוסק כריה"ג וכתב דסתם משנה דעיסה בזמן שהרועים אוכלים ממנה אתיא כוותיה ולכאורה אם נימא כהבע"ה וכדמפרש בירושלמי א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דעיסה בחלה מתניא וא"כ אין הלכה כסתם אך באמת הש"ס דילן פירש טעמא דר"ש משום דחזי למאכל לודיות ולזה אפשר דנקט הרי"ף הבריית' להורות דר"ש מטעם אחר אתי עלה וקיי"ל כריה"ג וא"כ ממילא דגם הרי"ף לא פסק כר"ש וז"ב. ועוד אפשר דבמשנה חולק ר"ש ומתיר בכל תבואה משום דפסק כר"ע ולכך אין הלכה כמותו אבל הבריית' דמפרש טעמא דר"ש משום דראוי לכוס א"כ אפשר דגם הת"ק מודה בזה והוא ע"ד שכתב הט"ז ז"ל ובאמת היכא דראוי ללודיות באמת מהראוי להתיר כיון דראוי ללודיות ועיין במג"א סי' תקי"ז ס"ק ב' ודו"ק: סי' תקי"ז ס"א אבל דבר שאינו מחובר ולא משום צידה וכו' כן הכריע הב"י והט"ז הקשה דניהו דבגוי ל"ש הכנה היינו במה שהוא ח"ל אבל במוקצה גם בגוי שייך הכנה ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה רש"י כתב דבמחובר לא שייך לחלק בין שלו לשל עכו"ם וכנראה שגם רש"י נרגש דהא בעכו"ם לא שייך הכנה וע"כ כתב דבמחובר כיון של ישראל אסור ללקוט ודחי בידים ממילא שייך גם בשל עכו"ם הכנה וע"כ לא שייך הכנה בעכו"ם רק בשאר מוקצה אבל לא