דברי שאול - עדות ביוסף - א קנג

גם לר"י חייב כשהכניסן בקבע. ולפמ"ש אתי שפיר דזה לא מקרי זכאי כיון דמעיו"ט לא הוה קבע ואף אם הכניסו מעיו"ט לשם קבע מ"מ כיון דאם היה רוצה לאכול עראי היה פטור א"כ אינו זכאי בהרמתה דלא יאכל רק עראי ויפטר ומ"ש דגם לרבי כיון דנתחייב מאתמול א"י להפריש ביו"ט לפענ"ד אדרבא כל שלא נתחייב מאתמול ל"ש כלל זכאי דמה זכאי דפשיט' דמה דנתחייב ביו"ט דמותר ואנו דנין רק מה שנתחייב בערב יום טוב אם יכול להפריש ובאמת לרבי יכול להפריש כיון דמותר למלול לצורך גמור דמותר אף דיכול לעשותו מאתמול והא דאין מגביהין תרומות ומעשרות היא לפי שבהפרש' זו הוא מפריש גם על חול וזה אסור אבל כאן דאינו מולל רק על יו"ט פשיטא דשרי ויהיה איך שיהיה פירוש התוס' ודאי לא ניחא ליה לרש"י דזה לא מקרי לדידיה זכאי מה שמותר כל שלא נתחייב רק ביו"ט כמ"ש. ובזה ישבתי לנכון קושית אא"ז המג"ש שהקשה דאכתי מצינו שזכאי בתרומה כגון שלא ראו פני הבית עד יו"ט והפ"י הקשה דמשכחת לה בבצלים דחייב משיעשה ערימה ולפמ"ש א"ש דכל שלא נתחייב עד יו"ט לא מקרי זכאי בהרמתן. ובזה נתיישב היטב מה דק"ל דגם לר"י חייב אף דאינו רק עראי דהא קי"ל דשבת קובע וה"ה יו"ט כמו שהוא דעת הפוסקים וראיה ברורה מהרמב"ם גבי עומד על המוקצה בע"ש ורמב"ם העתיק ביו"ט וא"כ גם יו"ט מקרי קבע ואמאי אינו חייב לר"י ולפמ"ש א"ש דכיון דלא נתחייב רק ביו"ט לא מקרי זכאי וכנ"ל: והנה הפ"י הקשה דאמאי לא פריך סתם מ"ש דשרי למלול ושרי שבות דמליל' ואמאי אסור להפריש ולא התירו השבות ולפמ"ש א"ש דכאן לא התירו רק מה שצריך ליו"ט ושם אם נימא דמותר יפריש על כל הכרי והוה לימים רבים וכמו קצירה וטחינה דאסור דדרך לעשותו על ימים רבים ועוד דכאן לא אפשר מאתמול דלא ידע מאתמול אי יאכל קטניות משא"כ בתרומה דהיה יכול להפרישו מאתמול וז"ב: שם אלא אוכל ומשייר קצת ולאחר מפריש מן המשוייר היינו כמ"ש הב"י דגם ר"ח בשם רש"י מודה לזה כיון דמפריש יותר משיעור חלה אינו ניכר שמפריש החלה ולכאורה הדבר תמוה כיון דדעת התוס' והרא"ש דצריך להפריש יותר משיעור חלה דבעינן ראשית ששיריה ניכרים וא"כ אכתי בכלל אין מגביהין תרומה דמה שמפריש יותר הוא בשביל החלה ובשלמא הא ל"ק דלר"ח ג"כ צריך לשייר יותר משום החלה ואפ"ה אסור משום דר"ח בשם רש"י אמר לה ורש"י לשיטתו דלא ס"ל דבעינן שיהיה שיריה ניכרים כמ"ש הרא"ש אבל הא קשיא דגם לדידן אינו מועיל בזה וצ"ע והנה המ"א כתב דאם חל ע"פ בשבת ושכח ליטול חלה בע"ש מן החמץ דאין לו תקנה דהוא מוכרח לבער החמץ ואיך יאכל בשבת מן החמץ ול"ש אוכל ומשייר ע"ש ולפענ"ד לפמ"ש הח"י סי' תנ"ז דאם שכח ליטול חלה וכבר אכל החמץ דהחלה א"צ ביעור דכל הטעם דצריך ביעור הוא לפי שיכול לשאול עליו וכאן אם ישאל יהיה טבל למפרע ע"ש וא"כ ממילא כל שהחלה מותר בלא ביעור א"כ יכול לשהותו ביו"ט עד חוה"מ או עד אחר יו"ט וישרפנו אח"כ ומהתימה שהח"י בעצמו הביא דברי המ"א שם ולא ערער עליו וגם יש תקנה שיתן לכהן קטן דבע"פ יכול לתקנה כמבואר בסי' תנ"ז ודו"ק: והנה המהרש"ל כתב דאף בבית אסור ליתן לכהן אם אינו רגיל לאכול אצלו והט"ז והפר"ח השיגו דלב"ה דמתירין להוליך מכ"ש דמותר בביתו ע"ש אמנם באמת המעיין בתוס, יראה בהדיא דקאי אף לב"ה כמ"ש המהרש"א והמהר"ם לובלין והט"ז הבין דקאי רק לב"ש אבל לשון התוס' מורה דקאי אף לב"ה כמ"ש המהרש"א והר"ש באמת פי' דקאי לב"ש אבל התוס' לא סברו כן משום מסתמא כהלכתא ודברי אא"ז הרש"ל נכונים שהרי התוס' כתבו בהדי' דאפי' ב"ה מתירין והא דבאמת מותר להוליך הוא משום דבאמת מה"ת לחוש שיאמר דתרם ביו"ט רק כשיאכלו בביתו ע"כ יאמרו דתרם ביו"ט דאל"כ למה אכלו בביתו דלא ס"ד בר נש דיאכל אצל חבירו וע"כ דתרם ביו"ט והוא מוקצה ואסור ביו"ט ולכך אכלו בביתו ולא הוליכו לכהנים ובזה מיושב הקושי' השניה של הט"ז דבאמת אסור בטלטול לפי דלא חזי לו ילכך באו לאכול שמה ולא הוליכו אצלם וז"ב: סי' תק"ז דחיישינן שמא תפחת וימנע משמחת יו"ט בישע"י הקשה כאן להב"ח ע"ש ובאמת ל"ק דאם נוקי דלאפות את הפת מיירי שכבר הוסק מעיו"ט א"כ לא שייך חיסום כלל דעיקר החיסום הוא רק בפעם ראשון לשיטת כל הפוסקים כדאמרו הכא בקדירה חדשה וכו' דלשיטת הרמב"ם דס"ל דשייך אף בישן חיסום הא הוא כתב הטעם דימנע משמחת יו"ט ולפי שאין הב"ח לפני כעת קצרתי: שם ביו"ט בתוך התנור הר"ן כתב דלכך נקטו תוך התנור דאל"כ אסור לבטל ולכך בעי שיהיה בתוכו עצים כדי שיהי' מותר לבטל ולשיטת הסוברים דאיסור דרבנן מותר לבטל יקשה הא בלא"ה מותר לבטלו והנרא' בזה דהנה לכאורה קשה היאך יכול להרבות עצים והא הו"ל מתקן דע"י שמבטל מותר וקיי"ל דאסור לבטל בשבת וכבר הקשה כן הת"ה וכתב כיון דמקלי קלי שרי אבל הדבר תמוה דלפי הס"ד איך שרי לבטל והא הו"ל מתקן. אמנם נראה דלכאורה יקשה מאי פריך הש"ס ולר"א דאמר דבר שיל"מ לא בטיל מא"ל