דברי שאול - עדות ביוסף - א קנב

דהחמירו הוא רק מב' טעמים האלו וז"ב: ובזה יש ליישב דברי התוס' שכתבו דלדידן ליכא נ"מ בהנך טעמים דר"ל במלח רק אצלויי והדבר תמוה דאכתי בעי הב' טעמים משום אצלויי וכבר הקשה כן המהרש"א ולפמ"ש אתי שפיר דלפי המסקנ' דקיי"ל דא"צ שינוי ורק אצלויי בעי א"כ ל"צ להני טעמי די"ל דלכך הקלו בתבלין משום דהם מכשירין ולא שייך בהו שמא יטרד משא"כ במלח דהוה או"נ ויטרד ובזה מיושב דברי הרי"ף שהעתיק דבמלח בעי אצלויי ולא העתיק הב' טעמים ותמה הר"ן ג"כ ולפמ"ש אתי שפיר דלהמסקנ' ניחא דבתבלין לא בעי שינוי דהם אינם מכשירים. ובזה מיושבים דברי ה"ה שעל מ"ש הרמב"ם דבמלח בעי שינוי באצלויי כתב ה"ה דבכרכום לא בעי שינוי ותמהו הב"י והלח"מ דלפי הטעם שנתן הרמב"ם משום דמפיג טעם א"כ גם כרכום בעי שינוי דאינו מפיג ולפמ"ש א"ש דה"ה סובר דבאמת לפי המסקנ' לא בעי כלל להטעם דמפיגין והרמב"ם לרווח' דמלת' כתב הטעם דמפיג אבל אף אם לא מפיג שרי וכנ"ל: סי' תק"ו ס"ב ונפל בו צרור וקיסם וכו' הראב"ד בהשגות כתב דשומן אם נפל בו צרור וקיסם אסור ואם שינה מותר ותמוה היא דהשת' בלא צרור שונין כ"ש בצרור והרי אמרו ושוין שאם נפל בו צרור דשונין וה"ה כתב דכוונתו דבצרור אסור היינו ביד וכ"כ הט"ז אבל לשון הראב"ד אינו סובלו וגם הא הכל בו הבין בדעת הראב"ד דבצרור אסור לרקד כ"א ע"י שינוי וע"כ נראה לפענ"ד דהראב"ד גורס כגירסת הקדמונים שהבי' הפר"ח שכתב דהיו גורסין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין ואם נפל צרור או קיסם שינין א"ל כ"ש דאסור ועיין בפר"ח וסובר הראב"ד דבסתם שונין דאינו מחזי כבורר כיון דבאמת כבר ריקד אבל בצרור דמחזי כבורר אסור כ"א ע"י שינוי וז"ב לפענ"ד והנה הרקדה הראשונ' דעת הרמב"ם דאסור והלח"מ הקשה דאמאי התירו בבורר ביו"ט בחיקו בקינון ותמחוי ובהרקד' אסור ולפענ"ד נראה דבאמת גוף בורר דאסור הרגיש הרז"ה דהי"ל מלאכה שאצ"ל ותירץ דבהכי חייבה תורה ומעתה לכך התירו ביו"ט דהרי הוא צריך לאוכל נפש משא"כ בהרקדה וטחינה דמלאכ' גמורה היא לכך אסור והנה הר"ן גרס פוק חזי כמה מהולתא בנהרדעא ומשמע דאף תחלת הרקד' מותר ובאמת שזו הגירס' יותר נכונה דלגירסתינו קשה מאי אמר שקולי טיבותך והא הוא ג"כ אמר דשונין ואף דנהגו כן הוא הורה שיפה עושין ואטו אם יאמר התנא דבשר עוף בחלב אסור יגערו בו פוק חזי מה עמא דבר אבל לגירסת הר"ן ניחא דהוא לא התיר רק שונין והוא אמר שהם נהגו אף הרקד' הראשונ' והנה הב"י תמה דאמאי השמיטו הפוסקים דאסור ליטול ביד דהו"ל כבורר והנרא' לי בזה דבאמת הט"ז הקשה דהא ביו"ט ל"ש בורר אמנם ביאור הדבר נראה דע"כ לא התירו בורר ביו"ט רק באם אי אפשר בענין אחר בזה התירו כל שהוא לצורך יו"ט דבאוכל נפש התירו ומטעם שכתבתי דבאמת בורר משאצ"ל הוא ולכך התירו באם א"א בע"א אבל כל שאפשר לעשות בענין אחר שלא יהיה כבורר שפיר אסור ובזה נ"ל ליישב דברי הרשב"א שכתב דהא דאסור בנפה וכברה הוא משום דכל שחייב בשבת אסור ביו"ט והא דהתירו לברור הוא רק לאכול מיד וה"ה השיג עליו ולפמ"ש א"ש דס"ל להרשב"א דדוקא בא"א בענין אחר התירו לצורך אוכל נפש וכל שאפשר בענין אחר ממיל' אסור מטעם בורר ויבואר אי"ה סי' תק"י ובזה נראה ליישב דברי הגה"מ דכתב דמותר לנקר ביו"ט ולא הוה בורר משום דאי אפשר בענין אחר ותמה הת"ה דאדרב' אם א"א בע"א זה הוא בורר ועי' סי' ת"ק לעיל בט"ז ומג"א ולפמ"ש א"ש והדברים ככתבן דכיון דא"א בע"א שרי בבורר וכנ"ל וז"ב ומעתה א"ש דלכך אמר כאן כ"ש דמחזי כבורר היינו דמהראוי להתיר לשנות עכ"פ וביד יאסור משום בורר. ובזה מדוקדק מ"ש רש"י דמהראוי שיהי' מותר לשנות דאינו אב מלאכ' והדבר תמוה דדלמ' הכוונ' שיהיה אסור גם ביד וגם לשנות. ולפמ"ש א"ש דאם אסור שניהם ממיל' ל"ש בורר. ומעתה לדידן דמתירין הרקד' בצרור ולדעת הטור מותר אף בלא שינוי פשיטא דאסור ביד דהוה בורר ולכך לא הביאו וזהו כעין תירוצו השני של הב"י וז"ב ודו"ק: שם ס"ג הלש עיסה ביו"ט הב"י כתב דהלכה כב"ה ואף תרומה שרי להוליך ותמה הט"ז דל"ל הטעם הלז ת"ל דחלה זכאי בהפרשתו כיון דבנאפה ביו"ט מותר ע"ש אמנם באמת כבר כתבתי במהד"ק דזה לא מקרי זכאי בהפרשתה כיון דמה שנתגלגל בעיו"ט לא שרי להפריש ביו"ט ורק מה שא"א בעיו"ט הוא דשרי אבל כל שאפשר מעי"ט לא שרי איברא דלפ"ז יקשה מאי קאמר הש"ס א"כ מצינו תרומה זכאי בהפרשתה והלא גם שם נמלל ביו"ט אך ז"א דאנו דנין על התרומה שהיה יכול להפריש מאתמול דכבר נתחייב מאתמול ואפ"ה מותר כשנמלל ביו"ט אבל בחלה כל שנתחייב מעיו"ט לא שרי להפרישה ביו"ט ובזה נ"ל ליישב פירש"י דפירש הא רבי והא ר' יוסי דלרבי זכאי בתרומתה והיינו משום דלרבי חייב כל שהכניסו בשבולים וא"כ נתחייב מאתמול ואפ"ה זכאי בתרומת' אבל לר"י דפטור בשבולים א"כ לא נתחייב מעיקרא. ומיושב היטב קושית התוס' דעכ"פ בקבע חייב וא"כ