דברי שאול - עדות ביוסף - א קנא

דהקש' הב"י והלח"מ דלמה מותר להסיק בכלים אף דלא ניתנו עצים רק להסק' ולפמ"ש אתי שפיר דשם הוא באו"נ עצמו דהרי אופה בהם אבל כאן אינו רק סומך בהם ובאמת מלבד דברי המהרש"א ודברי הפ"י יש ג"כ לפרש הא דברטיבא אסור דכל הטעם דמותר ביבש הוא משום דהוה או"נ ואו"ב התירה התור' וזה דוק' היכא דראוי לצלות בגחלתו דהתירה בו התור' מלאכה זו דאו"נ מותר ג"כ לצלות בו אבל היכא דאינו ראוי לאו"נ כיון דגוף או"נ איני מותר בו ממילא גם לצלות בו אסור וכה"ג כתב המג"א בסי' תק"א ס"ק י"ג וז"ב ודו"ק (והא דפסקינן הלכת' דרטיבא אסור קאי לענין סמיכה בבקעת דביבישה שרי כמ"ש הטור ומזה ראיה ברורה להטור) שם ס"ד לדידן מותר לבשל בקדירה חדשה וכו' ויש אוסרין ומשמע דוקא חדשה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ד נראה דאף בישנה אסור דכתב סתם דברעפים אסור מפני שמחסמן ולא חילק בין חדשים לישנים ועיין בה"ה ובלח"מ שם ובאמת שבפיהמ"ש חילק בהדיא בין ישנים לחדשים. ולפענ"ד אף בחיבורו דוקא ברעפים הוא דאינו מחלק בין חדשים לישנים משום דהלבינה כ"ז שהיא באש מתחזקת יותר אבל בקדירה דוקא בחדשה שלא בא עליו אוכל ומים אבל בישנה שכבר בישלה בה לא שייך חיסום ועיין בתוס' דכשמבשלים ל"ש חיסום. ובזה ניחא הא דקאמר בקדיר' חדשה ומשום ליבון רעפים נגעו בה ולדברי הרמב"ם קשה לוה נקט חדשה וכבר הקש' כן הלח"מ והנני יוסיף למה נקט הלשון משום ליבון רעפים נגעו בה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בקדירה ל"ש חיסום בישנה ורק בחדשה אסור משום דברעפים אסור אף בישנה קאמר דבקדר' בחדשה אסור משום ליבון רעפים דאסור אף בישנה ודו"ק: שם ודוק' קודם אכילה. מדברי הב"י נראה דקודם אכילה יכול לבשל הרבה קדירות ויערים ויאכל מעט אף שיודע שלא יאכל מהם ומה שאוכל מעט הוא בשביל הערמה והפר"ח תמה דא"כ אמאי לא קתני הך תקנת' במי שלא הניח ע"ת דיאכל מכל מין ע"ש ובאמת לדבריו הי' לו לתמוה על ר"י שהתיר בהדי' במי שלא עירב לעשות כן ובאמת על הב"י ל"ק דע"כ לא התיר רק באופן שאם היה רוצה הי' יכול לאכול כלו ואינו מוכרח להשאיר בזה שפיר אף שיודע שלא יאכל שרי דחזי לאכול עכ"פ אבל במי שלא עירב דמוכרח להשאיר דאל"כ לא יהי' על שבת ואחר האכילה בודאי הערמה אסור וכמ"ש ר"ש ומכ"ש בלא עירב וא"כ אינו ראוי לאכול כלל בזה אסור ובזה מיושב קושית הפר"ח השניה מלא ירבה בשביל נכרים משום דשם ג"כ מוכרח להשאיר בשביל כותי ולכך אסור וז"ב: סי' תק"ד דכין את התבלין וכו' הרי"ף פסק דכל התבלין נדוכין כדרכן ואפילו מלח והא דאמר אצלו ודוך דוקא במלח אבל לא בתבלין והשמיט השני טעמים דר"ה יר"ח ותמה הר"ן למה השמיטו והט"ז הפליא עוד דכיון דרי"ף הביא הך דר"א דאמר דאין זה מגו ביתאי משמע דאוריק' צריך שינוי דאל"כ דלמא מוריקא הוא והם אינם מנבחים וע"כ דבעי שינוי והנראה דלכאורה קשה מאי פריך הש"ס ודלמא תבלין היא ודלמא באמת הא דאסר ר"א להשמיע קול אף בתבלין אסר ומטעם דהשומע יטעה ויבא לומר דידוך מלח ג"כ ולכך החמיר אף בתבלין אמנם באמת ז"א דמה"ת לטעות בין מלח לתבלין דתבלין מנבח ומלח אינו מנבח וא"כ לא יטעו בין זה לזה ושפיר פריך ודלמא תבלין הוא ואמאי אמר שאין זה מגו ביתו וע"ז תירץ דבאמת שמע שאינו מנבח וא"כ ע"כ אין זה בתוך ביתו ומעתה במוריק' שפיר אסר משום דהשומע יבא לטעות ויאמר שמלח הוא וצריך לאצלויי והוא שמע קול צליל כדאמרי שם ומעת' ממיל' ל"צ להביא שום טעם דכיון דבכלם צריך לאצלויי א"כ מותר בכלם ואף מוריקא בעי אצלויי לבד מתבלין וז"ב: ובזה מיושבים דברי התוס' שכתבו דמהאי פסקא לא נ"מ מידי דקי"ל שנדוכין כדרכן לבד ממלח צריך אצלויי כי היכי דלא אתי לטעות וא"כ אין נ"מ מהטעמים , והנה הלח"מ הקשה לשיטת ה"ה פ"א מיו"ט דלכך התירו לשחוק תבלין אף דהוא תולדה דטחינ' משום דהקלו במכשירין לפי שאינם נאכלים בעצמם ואינם רק לתקן הדברים האחרים א"כ מאי פריך דכ"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט ומאי קושיא הא מלח גוף אוכל כמ"ש הר"ן ולכך בעי שינוי אבל במכשירין הקלו ע"ש והנרא' בזה דהנה באמת גוף דברי ה"ה צ"ב דהכי בשביל דהם מכשירים הקילו והלא אדרבא אוכל נפש עדיף טפי וכבר הקשה שם הלח"מ כן אמנם ביאור הדבר דעיקר הטעם של טחינה דאסור להרמב"ם הוא משום דאל"כ יעשה כל המלאכות ביו"ט ולזה כתב ה"ה דזה שייך בגוף או"נ דמטרד כל היום בזה משא"כ אלו דאינם רק מכשירין וא"צ בעצמם רק לתקן בהם דברים אחרים ולא נטרד כל כך ולכך הקלו וז"ב בסבר' ומעתה זה שייך דוקא על גוף הטעם דהתירו שחיק' בתבלין ולא יהי' בכלל טחינה אבל למה דהצריכו במשנ' למלח שינוי במדוך של עץ והיינו דלא לתחזי כעובד' דחול וא"כ שפיר פריך מ"ט דוקא מלח ולא תבלין ובזה לא שייך. טעם דהוה מכשירים משום דאדרב' שייך בהו עובדא דחול דהם אף או"נ אינם ולזה קאמר הב' טעמים משום דלא ידע ומשום דמפיג טעם ולכך לא החמירו בזה ובמלח מה