דברי שאול - עדות ביוסף - א קנ

דע"כ לא אסרו רק לעשות הכנה ממש וא"כ בשלמא בשבת ליו"ט מכין הדבר משבת ליו"ט אבל כשנולד ביו"ט עצמו אם לא נגמר' מאתמול מה עשה בזה הרי הוכן מעצמו ומעתה זה דוקא שם אבל כאן הא במה שתיקן הפתיל' מעיקר' הוכן גם עכשיו ונמצא הכין ביו"ט ולעשות הכנה ביו"ט אסור ביו"ט עצמו אף מבלי גזירה דיו"ט אחר השבת וז"ב: סי' תק"ב אין מוציאין האש וכו' הרמב"ם כ' הטעם משו' דהי' אפשר מאתמול והראב"ד השיג עליו דאמאי לא קאסר משום נולד וכדאמר בש"ס והנה לכאור' צ"ב דכל הטעם דנולד אסור הוא משום דלא ידע דיהי' דעתו עלה וזה לא שייך הכא דכשם שמולידו עכשיו כך ידע מאתמול שיכול להולידו וא"ל דאדרב' מדחזינן דלא הולידו אתמול ש"מ דלא אסיק אדעתיה דז"א דבשלמ' אם הי' נצרך להדבר בעצמו שפיר הוה הוכחה מזה משא"כ כאן דא"צ רק לאפות מאתמול דעתו עליה שאם יצטרך אליו יולידהו וזה נראה לדעתי כוונת הה"מ שכתב שאין זה כביצ' לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לאפות והדבר צ"ב דמה סברא היא זו אעפ"כ שייך נולד ולפמ"ש כוונתו דאינו דומה לביצה דשם לא יכול להולידו מאתמול וכאן יכול להולידו ומה שלא הולידו הוא לפי שאינו נצרך לו בעצמו רק לאפות ובזה מיושב קושית הלח"מ דמ"ש ממסיקין בכלים ולא בשברי כלים משום דהו"ל נולד והא גם שם א"צ בעצמו רק לאפות ולפמ"ש א"ש דשם בודאי לא היה דעתו מאתמול דאטו ידע שתשבר ואף דיכול לשבור אבל מי פתי יסור לעשות זאת ולשברו וגם אסור משום בל תשחית וכמ"ש המג"א סי' תק"א ס"ק י"ג משמא דגמרא אבל כאן יכול להוליד וז"ב עכ"פ דברי הרמב"ם ברורים דלכך פירש פירוש אחר. שם ס"ג אבל מותר לצלות בו היינו ביבש אבל בלח לא כמבואר בש"ס והנה באמת אם נימא דלא ניתנו עצים אלא להסקה קשה מ"ט מותר ביבש וכבר נתקשה בזה הב"י וכתב דהא דאמרו מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו היינו דע"כ ניתן להסקה וזה דוחק והנרא' בזה דהנה בביאור מה לי לצלות בו נראה דהרי המהרש"א הקשה דלמה יהיה אסור לסמוך בבקעת והא טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש מותר וכתב דדוקא לסלק הטלטול הוא דשרי אבל כאן הוה תשמישי כעין אכילה ואסור ועיין במג"א לקמן סי' תק"ט. ובאמת לפענ"ד יש לפקפק דאדרבא כיון דלא נתנו עצים אלא להסקה א"כ כל התשמישים אינו כעין אכילה ורק להסקה הוא כעין אכילה ואפשר דמוקי לה ברטיבא דאינו ראוי כעת להסקה והנה תשמיש זה כעין אכילה וז"ב. אמנם הפ"י כתב ליישב קושית המהרש"א דשאני הכא דאינו צורך אוכל נפש ממש דאינו רק מכשירין דסומך את הקדירה. ובזה נרא' לי הא דקאמר הש"ס ברטיבא כ"ע לא פליגי דאסור היינו משום דברטיבא דאינו חזי להסקה א"כ זה הוה תשמישי כעין אכילה ואסור כמ"ש המהרש"א וביבישתא מהראוי להתיר בין לטעם המהרש"א ובין לטעם הפ"י בחיזרא דלהמהרש"א ביבישתא דיכול להסיקו א"כ זה התשמיש אינו כעין אכילה ולטעם הפ"י דאינו אוכל נפש זה דוקא לסמוך אבל לצלות דצולה בו הבשר א"כ מה לי לצלות בו ומה לי לצלות בגחלתו והיינו דשניהם אוכל נפש הם ושרי ולכך בחיזרא מותר ביבישתא אבל ברטיבא ניהו דהוה אוכל נפש אבל עכ"פ אסור מטעם דזה התשמיש הוה כעין אכילה. איברא דאם נימא דגם ברטיבא חזי להיסק גדול וכאידך לישנא ממילא גם ביבשתא מותר אף לחודיה דאינו תשמישי לאכילה דיכול להסיקו בהיסק גדול וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א שכתב שמותר לצלות בו וכ"ש שמותר להסיקו עם שאר עצים ותמה המג"א והפר"ח דהאי וכ"ש אין לו ביאור דלצלות ע"כ ביבישתא מיירי האי וכ"ש גם ביבש מיירי ע"ש והנני יוסיף להפליא דלפי הבנתם למה לא ביאר הרמ"א דלצלות דוקא ביבש שרי ולפמ"ש א"ש דכיון דהרמ"א פסק דראוי להיסק גדול ויכול להסיקו בין חביריו ממילא מותר לצלות אף ברטיבא לבד דהרי כל שראוי להסיקו שוב לא הוה תשמיש כאכילה כיון דחזי לתשמיש הראוי לו ובזה יובן הא דאמר באידך לישנא ומאן דשרי אמר לך הא חזי להיסק גדול ומשמע דלכך מותר לצלות בו לבדו והדבר צריך ביאור דעכ"פ לבדו אינו ראוי ול"ש מה לי לצלות בו ומה לי לצלות בגחלתו ואי סובר דראוי להסקה בשביל זה א"כ יהי' מותר לסמוך בו את הקדירה ג"כ דהרי ניתן להסק' ולפמ"ש אתי שפיר דלסמוך אסור דאינו רק מכשיר אבל לצלות מותר דהוא א"כ וראוי להסקה. ובזה נתיישב היטב מ"ש הרמב"ם בפ"ד לא תכנס האש' בין העצים ליטול אוד לצלות בו ואין סומכין את הקדירה וכו' שלא התירו לטלטל עצים ביו"ט אלא להסק' וכו' ותמה ה"ה דהא ביבישא מותר וכתב דאוד היינו לח ותמה הלח"מ דא"כ למה חזר ושנאו דהא כבר כתבו לעיל והניח בקושיא והנני יוסף להפלי' דלפי הבנתם למה אמר לא תכנס בין העצים לימא סתם דלא תעשה אוד מידי דהוה אחיזר' דאסור ברטיבא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מיירי ביבישה ורק דכל הטעם ביבישת' הוא משום דהוה א"נ עצמו אבל כאן דהוא מטלטל שאר העצים ונוטל ממני האוד וזהו דנקט בין העצים ושאר עצים אינם או"נ ממש ולכך אסור וזה חידושו דרבא והרמב"ם וז"ב ודו"ק ובזה מיושב הא