דברי שאול - עדות ביוסף - א קמח

ול"ק דבאמת פשיטא דגם הד"מ מודה דלר"נ דאמר סתם דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דודאי ס"ל דאין בו חשש כלל וא"כ גם ביו"ט לא חיישי' ורק הד"מ כתב לדידן דדחי בהפריס ע"ג קרקע וא"כ חזינן דיש סברא קצת לחוש משום ריסוק אברים בלא אברים וא"כ ניהו דלענין טריפות ל"ח דאזלינן בתר רוב אבל עכ"פ לענין יו"ט חיישי' וא"כ שפיר מייתי ראי' לר"נ וז"ב והנה המהרש"ל כתב לתרץ דמיירי בלא כלו לו חדשיו ושפיר חיישי' בלא הפריס והט"ז תמה דאיך תלוי זה בזה דכלו חדשיו שייך לחשש נפל ומה ענין הפרסה לזה ע"ש. אמנם הדבר ברור דהמהרש"ל סובר דכל הטעם דל"ח להפרסה משום דהבהמה אית לה חזקת כשרות אבל כאן כיון דעדיין אסור משום כלו לו חדשיו א"כ מחזיקין מאיסור לאיסור וחישי' גם להפדסה וז"ב: שם ס"ט בכור בזה"ז רש"י בסוגי' כתב דר"ש לית לי' מוקצה וע"כ לאו משום מוקצה אסר לי' אלא לפי שמתיר ביו"ט נראה כמתקנו וכדן את הדין והתוס' הקשו דא"כ בדיעבד מהראוי להתיר ואין זה מן המוכן משמע אף בדיעבד אסור והמהרש"א הקשה עוד דבסוגי' מבואר בהדי' דלר"ש אסור אף בדיעבד ועוד הקשו בתוס' דבשבת מוכח דר"ש אוסר משום מוקצה ע"ש ולפענד"נ דגם רש"י סובר משום מוקצה ורק דבאמת ר"ש לית לי' משום מוקצה דיושב ומצפה שיפול בו מום ולכך כתב כיון דביו"ט אסור עכ"פ לכתחלה לראות משום מתקן וא"כ ממילא איני מן המוכן והו"ל מוקצה וכה"ג כתבו התוס' בביצה דף ו' ד"ה וכי כיון דלכתחל' אסור לשחוט שוב אינו מן המים וז"ב. ומ"ש רש"י דמשום מוקצה אינו אסור היינו אי לאו האי טעמא דאסור לראות ל"ש מוקצה דהי' בחזקת תם משום דאדם יושב ומצפה אבל כיון דאסור לכתחלה א"כ ממילא הוה מוקצה וז"ב. והנה המפרשים דקדקו הא דכתב רש"י שני שבותים משום מתקן ומשום דן את הדין ובאמת הטעם דמתקן לכאורה אינו דבר ברור דמי יודע אם ימצא מום קבוע ונמצא שלא תיקן כלל. ובזה אמרתי ליישב קושית הפ"י שהקשה דבנולד ביו"ט הו"ל להתיר דנ"ש משום מתקן דהו"ל מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דשרי אך לפמ"ש א"ש דכיון דאינו דבר ברור שיתקן לא התירו משום דהו"ל דן את הדין דעכ"פ הוא דן שאסור וז"ב. אמנם עדיין קשה דלימא רק משום דן בלבד והנראה בזה דהא הפ"י הקשה היאך שייך מוקצה כלל הא דעת רש"י דבאיסור דרבנן לא שייך איסור מגו דאתקצאי וה"ה הכא דאינו רק איסור דרבנן ע"ש. אמנם נראה דכל הטעם דלא שייך מגו דאתקצאי באיסור דרבנן הוא משום דלא גזרו על שבות בה"ש וא"כ לא אתקצאי בה"ש ואין מוקצה לחצי שבת והנה כבר נודע דעת הרע"ב דבשני שבותין גם רבי מודה דגזרו בה"ש ומעתה לפי מה שפירשתי דגם רש"י מפרש דאיסור הוא משום מוקצה וא"כ ממילא אתקצאי אף בה"ש ומעתה לכך פירש"י שני שבותין דאל"כ לא אתקצאי כלל דהו"ל רק שבות אחד ודו"ק: שם אבל אם נולד במומו הב"י הקשה דבש"ס אוקמא דיתבי דייני התם ואמאי לא הביאו הפוסקים והב"י כתב דלמאי דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת א"כ לא צריך לאוקמא דיתבי דייני התם ע"ש. אמנם באמת הרי"ף והרמב"ם הביאו הדין דמוקצה לחצי שבת וא"כ איך סתמו כאן הדין ולא ביארו כגון דיתבי דייני והנראה בזה דהנה הדבר תמוה מאד דמאי פריך הש"ס והא בכור מעיקרא חזי אגב אמו ופירש"י דראוי לשחוט את אמו והא קי"ל דע"כ לא אמרי' דעגל מוכן אגב אמו רק בעומדת לאכילה ולא בעומדת לחרישה ואם כן לוקי דעומדת לחרישה והיא קושיא גדולה וע"כ נרא' דקושית הש"ס היא לפי מה דקיי"ל ביו"ד סי' שי"ג דבכור בזה"ז מותר להטיל בו מום קודם שיוצא לאויר העולם וא"ב שפיר היה מוכן אגב אמו להטיל בו מום בעודו במעי אמו וכעין שהקשו התוס' בביצה דף וא"ו דיכול לשחטו במעי אמו וז"ב אמנם לכאורה עדיין קשה דלפי דעת הב"ח דהיכא דיצא מקצת אבריו לאויר העולם אסור להטיל בו מום לשיטת הרמב"ם דלמפרע הוא קדוש וא"כ לישני דמיירי בכה"ג וא"כ אינו מוכן אך הדבר נכון דהרי זה תלוי בפלוגתא דר"ה ורבה דרבה ס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש ור"ה ס"ל למפרע הוא קדוש והרמב"ם פסק כר"ה ומעתה הכא דהקושיא קאי לרבה דהרי הלל בעי מרבה ורבה גרסינן כמ"ש המג"ש וא"כ לרבה שפיר פריך והוצרך לשנות כגון דיתבי דייני התם אבל להרמב"ם דפסק כר"ה בלא"ה ל"ק קושית הש"ס דעכ"פ מוכן לא הוה ביה"ש דשמא יצא מקצת אברים מקודם וא"כ אסור להטיל בו מום וז"ב ודו"ק כי חריף הוא. והנה עלה ברעיוני ליישב מה שהקשיתי דנוקי כגון שהוציא מקצת אברים דאז אינו מן המוכן כיון דאינו רשאי להטיל בו מום דלמפרע הוא קדוש דהרי אמרו בש"ס שם מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דכשר והיינו אף שבשעת ביה"ש לא ידע מ"מ כיון דנתגלה כעת דלמפרע חזי ליה אין כאן מוקצה ופירש"י הטעם דכי אסחיה מעיקרא לא אסחיה רק על אופן זה וכן קי"ל בש"ע סי' ש"י ומעתה ה"ה בזה כיון דנולד ומומו עמו א"כ אתגלי למיפרע דאחזי בין השמשות רק שהוא לא היה מכיר בו ושרי וז"ב ושפיר קאמר דמוכן אגב אמו. ובזה ארווח לן קושית המהרש"א בשם הת"י שהקשה דאמאי לא