דברי שאול - עדות ביוסף - א קמד

סי' קט"ז ס"א ואם לא הכיר בה אין לה כתובת ק' ור' אבל תוספות יש לה. הטעם כתב הר"ן דבאיסור סברה שתפייס אותו ויערב עליו המקח ורש"י כתב דבתוספות מחמת חיבת ביאה כתב והא הי' לו והרמב"ם כתב דתוספות שחייב עצמו כ"ז שתרצה לעמוד אצלו והרי הוא עומדת אצלו והקנית לו הנאתה ואם התור' אסרה מה תוכל לעשות ע"ש. וראיתי להרב הבית מאיר שהקשה מהא דמבואר בחו"מ סי' ר"ל דהמוכר בשר טריפה דא"צ לשלם כשאכלו ונתן הסמ"ע שני טעמים חדא משום דקנסו אותו שמכרו בחזקת כשר והטעם השני דל"ש הנא' דנפשו של אדם קצה בדבר איסור וה"ה בזה היאך שייך חיבת ביאה דהיא אסורה לו וגם היה ראוי לקנסו כאן כמו שם ע"ש שהאריך ולפענ"ד נראה דש"ה דבאמת הוא מקח טעות שהוא קנה בשר כשר והוא מכר לו טריפה ורק דמ"מ הא אכל בשר שהי' ראוי לו למכור לנכרים עכ"פ וגם הא מ"מ נהנה ע"ז אמר דזה לא מקרי הנאה דנפשו של אדם קצה באיסור וגם דקנסוהו אבל כאן דבאמת הוא מקח גמור דהרי קידושין תופסין בהם ורק דאריא הוא דרביע עלה דאסורה לבעול א"כ אין עליה אשם רק מה שלא גלתה לו וע"ז אמרה דסברה שיתפייס וניהו דהוא אין לו חיבת ביאה כל שהוא באיסור אבל כל שלא גלתה לו היה לו חיבת ביאה והמקח הוא מקח גמור א"כ חייב בתוספו' וגם לא שייך קנס דכבר קנסוהו בכתובה דאורייתא ושאר דברים ובלא"ה יש לומר כיון דקיי"ל דאפילו מתה תיכף יש לה תוספות כל שהיה חיבת ביאה של לילה ראשונה א"כ כל זמן שלא גלתה לו היה לו חיבת ביאה וניהו דאח"כ אין לו הנאה מידי דהוה אם מתה אח"כ דכלתה הכאתו אבל בטריפה כל שאינו שוה כלום אח"כ א"כ הרי לא נהנה דקצה באיסור ול"צ לשלם מה שחסרו ולפ"ז עכ"פ בח"כ דאין הקידושין תופסין בודאי לא שייך חיבת ביאה דהרי המקח בטל ולא כח"מ כאן ס"ק א' ובזה מיושב קושית הח"מ סי' ס"ז ס"ק ה' ועיין ב"ש שם ודו"ק: הלכות גיטין סי' קיט ס"א ואם הודיעה בתחל' וכו' בטור סי' ב' כ"כ בשם הרמב"ם והקשה הב"י דלמה תלאו ברמב"ם הא מפורש בהחולץ וכוונתו דהרי בדף ל"ז אמרו מאן הוה ליומא והב"ש שם ס"ק כ"ב הביא בשם הט"ז דתירץ דמש"ס אין ראיה די"ל כל"ב דרבנן יחודי הוו מיחדי לה אבל בנשואין אסור אף לימים ואף בהודיע' ולכך הביאו משם הרמב"ם וכ"כ הג"פ כאן. אמנם זה אינו דא"כ בהס"ד דלא ידענו דיחודי הוו מיחדי לה. א"כ אדמקשה דצריכ' לישב שבעה נקיים ת"ל דאסור משום אל תחרוש על רעך רעה וע"כ דבכה"ג שהודיע לה מותר ולפענ"ד נראה ליישב דברי הטור דהנה יש להסתפק בהא דאם הודיע לה שנושא' לימים מותר אם דוקא שדעתו לגרשה בזמן המוגבל אז הוא דלא שייך אל תחרוש על רעך רעה או דלמא אף דדעתו לגרשה טרם הגבלת הגירושין כל שהודיע שנשאה לימים שרי וטעמא דכיון דעכ"פ היא מוכנת לצאת בגירושין ואינה יושבת לבטח עכ"פ בזמן המוגבל ממילא אף שדעתו לגרש' מקודם מותר ולזה הצד הדעת נוטה דאל"כ קשיא מאי בא לאשמועי' בזה פשיטא דלא שייך אל תחרוש על רעך רעה כל שהודיע' וכבר צווח בג"פ ע"ז דל"ל ראיה ע"ז דהוא פשוט ולפמ"ש א"ש דקמ"ל דמותר לגרש' אף טרם המועד המוגבל וז"ב. ומעתה אין ראיה מהש"ס דשם הי' מגרשה לזמן המוגבל ופשיטא דליכא איסור וכאן קמ"ל דליכא איסור אף לגרשה קודם המועד ובזה ניחא דלא קתני כאן שהודיע' שנושא אותה לימים ידועים כדי שנדע זמן המוגבל ולפמ"ש א"ש דכל שהודיע' שנושא אותה לימים שרי ואדרבא בכה"ג דא"י עד כמה יתמשך הדבר עומדת בכל עת להתגרש ומותר. ובזה י"ל הא דכפלו הטור וב"י כאן הדין וכבר הוא מבואר בסי' ב' סעיף יוד ועמד ע"ז הג"פ. ולפמ"ש אתי שפיר דשם מבואר שנושא אותה לימים ידועים וכאן השמיט תיבת ידועים וכמ"ש והנה הג"פ הקשה דהא אסור משום גרושת הלב וכתב דמיירי ע"כ באם גומר בדעתו שאם תתעבר שלא יגרשנ' וכמ"ש התוס' בד"ה יחודי וז"ל ומשום נושא במדינ' אחרת ליכא שאם אירע שבא עליה ונתעבר' הי' מוליכה לביתו וה"ה כאן ובאמת שכאן מיירי בסתמא אף אם אינו גומר בלב ובאמת לפמ"ש הח"מ דבלא שימש ל"ש גרושת הלב או לפמ"ש הב"ש חילוקים בזה לא קשה קושית הג"פ. ועכ"פ הרווחנו בזה ישוב דברי הטור הנ"ל דמשם אין ראיה דכיון דע"כ מיירי שהיו גומרין בלב דאל"כ אסור משום נושא במדינ' אחרת וע"כ דגמרו בדעתם שאם תתעבר יוליכנ' לביתו וכמ"ש התוס' וא"כ לא הוה גרושת הלב אבל כאן דמיירי במדינ' זו ועיר זו ולא מיירי דגמר בדעתו וה"א דשייך משום גרושת הלב קמ"ל דלא וכמ"ש (ומה שהקשה