דברי שאול - עדות ביוסף - א קמא

לבסוף צ"ב דדלמא לא תרצה לגבות כתובה כלל דתפסה הכתובה או דאתפסה לה צררי וא"כ לא תבא לידי שבועה (ובלא"ה איך נאחר השבועה עתה עד שתשבע לבסוף אם הדין שתשבע עתה) אמנם נראה דהכוונה הוא דבאמת כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות א"כ א"צ שבועה אך כל הסברא הוא כמ"ש התוס' דמוכרת שלא בב"ד כ"ז שלא גבתה הכתובה וא"כ כשיש חשש שמא כבר גבתה הכתובה א"כ אין הנכסים בחזקתה ומעתה בזה נחלקו הפוסקים דהם ס"ל כיון דתשבע לבסוף בעת גביות הכתובה וסמכינן שלא תפסה צררי א"כ שוב הנכסים בחזקתה ואף דשמא באמת תפסה צררי ול תשבע לא חיישינן ע"ז והרמב"ם ס"ל דחיישינן ע"ז ושוב אין הנכסים בחזקתה ולכך פירש הא דתשבע בסוף דוקא בחייו וכמ"ש בפיהמ"ש דשם סמכינן שתשבע לבסוף אבל לאח"מ סובר דל"ש לסמוך ע"ז דשמא לא תבא לידי שבועה ותתפשר עם היורשים וכדומה ושוב אין הנכסים בחזקתה דלמא באמת כבר תפסה צררי ואיבדה מזונות ואף דכפי הנראה מרש"י ערכין הך דתפיסת צררי אינו רק בתורת משכון ולא בגוביינא נראה לפענ"ד דזה דוקא כשמתפיס לה בחיים אבל סמוך למיתה הוא מתפיס לה בתורת פרעון וא"כ שוב אין לה מזונות וז"ב. ובזה מיושב הא דמקשה הרא"ש מהא דמוקי בדף ק"ז בששמעו בו שמת והא לשמואל אין נותנין מזונות לא"א וע"כ לאח"מ ובלא שבועה ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם כששמעו בו שמת א"כ סמוך למיתה ליכא חשש דהא הי' במדה"י ולא התפיס לה צררי ורק בחיים וא"כ לא הי' רק למשכון ולא אבדה מזונות ושפיר סמכינן אמה שתשבע בסוף כיון דהנכסים בחזקתה. ובזה יש ליישב דברש"י שם שכתב בששמעו בו שמת דלמאי ניחוש לה אי לצררי הא תשבע לבסוף ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך הא לא מהני לגבי היתומים ותמהו כלם דאמאי לא פירש דשמא אמר לה צאי מע"י ל"ח ג"כ דתשבע לבסוף ולפמ"ש א"ש דבזה ל"ש לומר דתשבע לבסוף דכל הטעם הוא דהנכסים בחזקתה אבל אם אמר לה צאי שוב אין הנכסים בחזקתה וז"ב. ובזה מיושב קושית הרמב"ן מהך דגיטין דכל הטעם של הרמב"ם דמצריך שבועה הוא משום כיון דחייש להתפסת צררי על הכתובה אם כן שוב אין הנכסים בחזקתה ומעתה התם דבשני דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"כ פשיטא דל"ח שהתפיס' צררי דהרי התוס' הקשו דנימא חזקה דאא"פ בת"ז וכתבו דכיון שהיא בתנאי ב"ד חיישינן טפי ולפ"ז כיון דבאמת לא מגבי כתובה לארמלתא א"כ למה יפרע לה ורק דחיישי' שמא היא מעצמה התפיסה צררי אבל עכ"פ מזונות לא הפסיד' דלא תבעת כתובת' ולא גבתה בתורת פרעון א"כ שוב הנכסים בחזקת ול"צ שבוע' על המזונות ואף דכאן ל"ש תשבע בסוף דלא משבעינן לה בימי דרב הא עיקר דתשבע לבסוף הוא להורות דהנכסים בחזקת' וכאן הוה הנכסים בחזקת' וכמ"ש. ובזה ממילא מיושב קושית הט"ז על הרמב"ן הנ"ל דאדמקש' על הרמב"ם לקשי לדידי' דכל הטעם דא"צ לשבע על המזונות הוא משום דתשבע לבסוף וכאן לא תשבע לבסוף ולפמ"ש אתי שפיר דכאן ל"ל דתשבע לבסוף דבלא"ה הנכסים בחזקת' ולא מקשה רק להרמב"ם דלפמ"ש הבין בהרמב"ם דצריכ' לשבע על המזונות דלא ס"ל כלל דהנכסים בחזקת' א"כ יקשה אבל לפמ"ש דגם רבינו מודה לזה ורק דהיכא דאיכא למיחש להתפסת צררי ל"ש הנכסים בחזקת' א"כ כאן דל"ש החשש דהתפסת צררי וכמ"ש א"כ פשיטא דגובית מזונות בלא שבועה. שם ס"א בהג"ה וה"ה מה שקיבל בנדוניא כ"כ לאפוקי דעת העיטור דס"ל דגובה מחיים הנדוניא והנה הא"מ הקשה מהא דאמרו בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב ולדעת בעל העיטור דתוכל לגבות מחיים א"כ יכול' לגבות מחיים ולעשותן נ"מ ואז יכולה למכור וא"כ אכתי קשה תזבין כתובת' לגמרי ע"ש והנרא' לי בזה דהנה לכאור' ק"ל לדעת בעה"ט הנ"ל דהיאך תוכל לחזור בה ולגבות' הא קי"ל בחו"מ סי' ע"ד לענין עסקא וכן בסי' קע"ו לענין שותפין לזמן דכל שהוא לטובת שניהם אי' לחזור וה"ה כאן כיון דהא דמקבל באחריות הוא לטובת שניהם וגם לטובתו נתקנ' שיוכל להרוויח בו וא"כ למה יכול' לחזור בו בתוך הזמן והא גם הוא א"י לחזור בו כמ"ש הב"ש סי' פ"ה ס"ק וא"ו והיא קושיא נפלא' וצ"ל דשאני התם דאם יחזור בו אז יפסד לגמרי ולכך א"י לחזור בו אבל בנצ"ב דאם תחזור בה יהי' נ"מ והוה הפירות שלו ואדרבא אי לא נעשה צ"ב פטור מאחריות וטוב לו יותר ולכך יכולה לחזור וז"ב ומעתה זהו לאחר תקנת אושא אבל אי ליתא לתקנת אושא שפיר אמרו יאמרו בנצ"ב דאז אם תחזור בה יכול' למכור ולא יהי' לו חלק כלל ואז יפסיד לגמרי ופשיטא דלא יוכל לחזור וז"ב מאד ובזה י"ל הא דאמרו תזבין כתובת' לגמרי משום דהוה ס"ד דיכול' למכור אף בנצ"ב ויכול' לחזור ובזה מיושב מה שתמהו כלם הא קי"ל יורש מוחל לעצמו וא"כ איך תזבין לגמרי הא הבעל יורש ויוכל למחול לעצמו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם תחזור בה ויהי' נ"מ אז כשתמכור תו לא ירש כלל ולא יוכל למחול כלל וז"ב והבן ובד"א נרא' דהנה הא"מ הקשה עוד דאיך תזבן לגמרי הא אף דנכסים שא"מ לכתחל' לא תמכור ופירש הר"ן משום דמפסיד ירושתו וא"כ כיון דלכתחל' לא תמכור מה שייך