דברי שאול - עדות ביוסף - א קלט

הם שלו אבל איך יכוף אות' לעשות וצ"ל דמתוך שכופ' על גוף המע"י שוב א"א לצמצם עד כדי ח"ס דוקא ומעת' אם יכול' לומר א"נ וא"כ גם על גוף מע"י א"י לכופה שוב פשיטא דעל המותר בודאי א"י לכופ' ולכך אמר ר"ל מתוך שיכול לכופ' על מע"י והיינו דא"י לומר א"נ: שם ס"ה מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמ' עיין ב"ש ששיטת רש"י דרק עצה טובה שתעש' ואינו חייב לעשות ע"ש והנה בשנת תרח"י כ"ג שבט היא"צ של זקני הרב הגדול מוה' יצחק הלוי נאטהנזאהן נזכרתי שהקש' ז"ל בהא דאמר רבא בב"מ דף צ"ו אי שואל הוה שאילה בבעלים היא ואי שוכר הוה שכירות בבעלים היא וקשה למה לא משכחת לה כגון שהכניס' לו שפחות ואז אינה מחוייבת בשום מלאכ' ורק עצה טובה אבל אינ' משועבדת לו ושוב לא נקרא שאילה בבעלים ועיין שטה מקובצת שהקש' לוקי בשעה שהיא ישנה או שאינ' ראויה למלאכה וכתב בשם הרשב"א שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל במלאכתו ולפ"ז בכה"ג שהכניס' לו שפחות שאינה מחוייבת רק ע"ד עצה טובה פשיטא שיש לה שעה שפטור' ולמה לא מוקי לה בכה"ג וצע"ג: סי' פ"ג ס"א והכל שלה זה דעת הרמב"ם דאף הבושת שלה דהוא אין לו בושת שמתרצ' לבושתו והראב"ד כתב אם כשחבלו בו אחרים הם שלו מכ"ש כשחבלו בעצמו ודבריו תמוהין דשאני כאן דנתרצ' לבושתו וכבר תמה בזה השטמ"ק בכתובות בר"פ מציאת האשה ולפענ"ד נראה דהראב"ד לשיטתו דס"ל דעיקר חיוב הבושת הוא רק מה שמתבייש בפני הב"ד דבפ"ע אין לו ביוש כ"כ וא"כ שפיר מקשה הראב"ד דעכ"פ הבושת המגיע לו בפני הב"ד זה לא נתרצ' דאף שביישה זה לא מקרי בושת ועיקר הוא מה שנתרב' בפני ב"ד וא"כ מגיע לו ג"כ בשת וא"כ השתא מה שחבלו אחרים ואינו מתבייש כ"כ חייבת לתת לו שליש מכ"ש מה שחבל בעצמו ויש לו בושת טפי וז"ב בכוונתו. ובזה מדוקדק מה שלא הקשה משאר דברים זולת מבושת בלבד והנה דו"ז הקשה דאיך מגיע להבעל הבושת מה שביישו אחרים והא קי"ל המבייש בדברים פטור והטעם דבעינן דומיא דקרא והחזיק' במבושיו שתעש' מעשה בגופו וכאן ניהו דהוא נתבייש אבל לא ביישו אותו ממש והוה רק כגורם אבל לק"מ דכבר חלקו בש"ס כתובות דף ס"ו התם לאו גופייהו הכא אשתו כגופו והוה כמביישו בידים ובאמת בס"ד דהש"ס מקשה באמת מרקק בבגדו והיינו דס"ד דלא הוה כגופו וא"כ הוה כרקק בבגדו דאינו חייב מטעם דלא ביישו בגופו כמ"ש הרא"ש ובזה נסתר כל דברי דו"ז שם ע"ע ובזה מיושב קושית התוס' שם ד"ה אלא דמה פריך מסוס ש"ה דסו"ס לאו בר בושת הוא אבל כאן מחלק האשה נותנין לו והיא בת בושת והיא תימה גדול' והניחו בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלאו גופו שפיר מקשה דאמאי תקנו חז"ל דיתנו לו מחלק' ומטעם דמגיע לו בושת הא ניהו דמגיע לו בושת אבל הוה כמביישו בדברים שלא עשה מעש' בגופו וז"ב. ובזה יש ליישב שיטת ר"ת דגריס בושת' ופגמה לו והקש' התוס' דרה"ג דא"כ לתני יתר עליו הבעל דזוכ' בבושת ופגם דאב אינו זוכה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה אין רבותא כלל דלכך אינו מגיע לאב דלא נתבייש בידים בגופו אבל הבעל הוה כגופו ומ"ש מהמזיק את אשתו בתשמיש דצ"ל דמצער קבעי ולא מבושת ופגם דשלו הם י"ל דר"ת ס"ל כהרמב"ם דבחבל בה מגיע כל הדברים לה ועיין כאן ס"ב וז"ב ודו"ק: סי' פ"ד מציאת אשה לבעלה ואם אומרת א"נ נחלקו הרמ"ה והרא"ש ודעת הרמ"ה דאין מציאת' לבעל' ודעת הרא"ש דכיון דא"נ וצאי מ"י הוא מרצון שייך איבה והח"מ כאן כתב דהרא"ש מודה בא"נ והמעיין ברא"ש יראה דחולק על שניהם והנה דו"ז הקשה בהא דאמרו בכתובות דף צ"א אי אמרת הניזונת תנן שפיר ופירש"י דנוכל לאוקמא מלתא דשמואל בא"נ והדבר תמו' דא"כ למה נקט באלמנ' דוקא אף בבעל הדין כן דבאינ' ניזונית מציאת' לעצמ' להרמ"ה ע"ש ולק"מ דל"מ לפירוש התוס' שם דמיירי בניזונית ואפ"ה כל דיכולין לסלק' המציא' לעצמ' א"כ ל"ק והרמ"ה יכול לפרש ג"כ כך ולכך נקטו אלמנה דבבעל הוה שלו כשניזונות אלא אף לפירש"י הא כל הטעם דהרמ"ה דכל שאינ' ניזונית תהוי לה איבה והיינו לטעם דמציא' היא משום איבה וכדמסיק הש"ס שם בדף צ"ו אבל להס"ד דלא ידענו מטעם זה והוה ס"ד משום הברח' וכמ"ש בירושלמי ועיין בהג"א ר"פ מציאת האשה א"כ ממילא בבעל' אף בא"נ שייך החשש דהברח' משא"כ באלמנ' דל"ש הברח' דהיורשים אין מניחין להיות שולטת בהנכסים מציאת' לעצמ' וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' שם דלימא שמואל מ"י לעצמ' וכ"ש מציא' ולפמ"ש אתי שפיר דמ"י פשיטא דכל שא"נ אף בבעל לעצמ' משא"כ במציא' ודו"ק: סי' פ"ה סט"ז וולד ש"מ דעת התוס' דף ע"ט דגם פ"פ זוכה הבעל כל דאתי מגופא ולכאור' קשה בהא דמפרש הש"ס דף פ"ג אלו הן פירות הכניסו לו קרקע ועשתה פירות הרי הן פירות מכר הפירות ולקח בהן קרקע הרי הן פירי פירות ולמה לא פירש בולד ולד. אמנם נראה דשם לענין סילוק פשיטא דכל דיש לפנינו פירות ופ"פ כגון ולד ולד פשיטא דלא סליק נפשי' מולד ולד כיון דפירש פירות