דברי שאול - עדות ביוסף - א קלה

דפרט דבר מצוה אבל בסתם אמרי' דמסתמא דעתו דאינש לא הי' שידור ע"ד מצוה א"כ כאן מה"ת לומר דנדר על תשמיש דהיא מצוה וניהו דלהנות כולל תשמיש ג"כ אבל מה"ת לומר דהוא נתכוין לדבר מצוה ע"ש אמנם לפענ"ד ל"ק דכיון דממזונות ג"כ אדרה והוא מחוייב לתת לה מזונות ולדעת כמה פוסקים מזונות דאוריית' וכאן מיירי דלא ספקה לדברים קטנים וכדמוקי לה בש"ס והיא אינה רוצית לגלגל עמו ואפ"ה חזינן דאדרה ולא חשש ע"ד מצוה וא"כ מהראוי לומר דגם תשמיש בכלל ושפיר כתב רש"י דלכך לא חל משום דמשועבד לה ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהא דמקש' והא משועבד לה והתנן קונם שאיני עושה לפיך וכו' והקשו דמגופ' דמשנ' הי' לו לאקשויי דמה"ט לא חל על תשמיש ולפמ"ש אתי שפיר דבהס"ד הי' מקום לומר דלכך לא חל על תשמיש דלא הי' כוונתו לדבר מצוה ולא שייך לומר דאדרה ממזונו' דהא במזונו' יכול לתת לה ע"י פרנס ובאמת הקשו הקדמונים דמאי פריך והא משועבד לה והא יכול לפרנס ע"י שליח וכתבו דהקושי' היא דהו"ל למימר חייב להעמיד פרנס וכוונתם דאף ביתר משלשים א"צ להוציא ולפמ"ש לעיל דבס"ד הוה ס"ל דלא יכול לפרנס' ע"י שליח אבל עכ"פ אינו לא מן התור' ואף דרבנן לא הוה והוא מדרך המוסר כמ"ש לענין שבת ע"ש וא"כ עכ"פ שפיר נדר דלא הוה מצוה אבל תשמיש דהוה מצוה לא חל הנדר ובזה ממילא מיושב גם הקושיא השניה בהא דמוקי בהדיר' כשהיא ארוס' א"כ חל הנדר גם על תשמיש דאכתי לא משתעבד ולפמ"ש אתי שפיר דבזה יש לומר דמן הסתם לא הי' כוונתו ע"ד מצוה דיאסר בתשמיש כשישאנה אח"כ וכאן ל"ש לומר דא"כ אמאי אדרה ממזונו' דהא בארוס' עכ"פ לא משתעבד לה ובין לפירש"י ובין לתוס' עכ"פ אין החיוב כ"כ כמו המזונו' ושפיר הי' ע"ז דעתו ולא ע"ז וז"ב ודו"ק: סי' ע"ד סעיף ב' נדרה היא שלא תתקשט בש"ס פריך ותתקשט ותאסר וכו' והקשו כלם דהא קי"ל דאחר הקמת הבעל ל"מ שאל' לחכם וא"כ מאי תמתין אמנם לפענ"ד ל"ק דע"כ לא מועיל שאל' רק שקיים לה אותו הדבר אבל כאן אפשר דבדעת' הי' שלא תתקשט ולא היה נדרי עינוי נפש רק דקרו לה מנוולת והוא לא חש לזה אבל כשקשט' ונאסר' בתשמיש שפיר יכול לשאול על הקמתו וז"ב. ובזה מיושב בהא דמוקי בתחלת הסוגיא בנדר' איהי וקיים לה והקשו התוס' דהכא משמע דל"מ כאן המתנ' כל שנדר' איהו ולקמן פריך ותתקשט תאסר ולפמ"ש אתי שפיר דשם דמיירי בנדר' מכל פירות ותלינהו בתשמיש וכמ"ש בתוס' ד"ה שלא ואף דבתוס' ד"ה בשלמא פירשו דמיירי במין אחד דבריהם תמוהים וסותרים למ"ש למעל' וע' בשטמ"ק עכ"פ רש"י בודאי יכול לפרש דמיירי שנדר' מכל פירות ותלאו בתשמיש וא"כ לא יוכל לשאול אח"פ דלא שייך לומר דהוא לא קיים רק שלא תאכל מכל הפירו' דזה דבר שא"א וע"ז לא חל הנדר כמ"ש בתוס' ד"ה שלא וע"כ דכוונתו הי' שתאכל ותאסר בתשמיש וא"כ ידע מזה ואפ"ה לא היפר וא"כ שום לא יוכל לשאול על הנדר ושפיר יגרשה מיד וז"ב. סי' ע"ח סעיף ה' שהוא חייב בגללו לגרשה כתב הב"ש ס"ק ו' נראה לדייק מלשון רבינו דוקא שהוא חייב לגרשה אבל אם היה לו זמן להתיר חייב לפדותה ויש להסתפק אם ע"י השבויה א"י להתיר הנדר כגון באשת כהן דנאסרה עליו דמשום הנדר היה יכול להתחרט אילו היה יודע שמחוייב לגרשה לא היה נודר ועכשיו שבלא"ה נאסרה עליו א"י להתיר או שהתירו לו דהוא נדר ע"ד מצוה ועכשיו שנאסרה אינו דבר מצוה מה דינו אי נימא דזה הוה כאיסור שבויה גרם לה או לא והדעת תורה נוטה דמ"מ עיקר האיסור בא ע"י דבר אחר ואינו חייב לפדות דכל שא"י להתיר האיסור בא מחית הנדר וזה הוה ד"א ובזה מיושב הא דקתני סתם המדיר את אשתו ונשבית ומוקי לה באשת כהן והרי רש"י פירש דמדיר את אשתו מלהנות לו ובזה יש לו זמן שלשים יום ואפ"ה לר"י אינו פודה ומשום דד"א גרם לה והא יכול לשאול על הנדר וע"כ דכיון דמיירי באשת כהן וא"י לשאול כעת הוה ד"א גרם לה וז"ב ובזה מיושב הא דמוקי הש"ס בנדרה איהי וקיים לה הוא ור"א סבר דהוא נתן אצבע בין שיניה והדבר תמוה דמי גרע ממדיר הוא בעצמו דקיימינן השתא דד"א גרם לה ועיין במהרש"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מיירי היכא דהיה לו זמן לשאול וא"כ במדיר הוא לא שייך ד"א גרם לה דהא יכול לשאול דבאשת ישראל מיירי כפירש"י ורק בנדרה היא דל"מ שאלה דמסני סני לה וכמבואר בהמדיר ושפיר שייך הוא נתן אצבע ובזה מיושב מ"ש רש"י א"נ בכהנת ע"י נדר ונתקשה המהרש"א בזה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר ולבסוף דמוקי באשת ישראל ומדיר הוא צ"ל דפליגי בכה"ג דלא יכול לשאול על נדרו לכך אזיל ר"י בתר בסוף או דלר"י דאזיל בתר בסוף אף בכה"ג אינו חייב לפדות ובזה מיושב מה שפירש"י גבי נדרה איהי וקיים לההוא דבאשת ישראל מיירי ודקדקו כלם דלמה צריך לאוקמי באשת כהן ומ"ש הבאר היטב בזה דבריו תמוהין ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאשת כהן ל"ש נתן אצבע דאף במדיר הוא הי' ד"א גרם לה וכמ"ש. והנה הב"ח והח"מ והב"ש כלם הסכימו דאף בנדר' איהי אחר שנשבית