דברי שאול - עדות ביוסף - א קלב

כלום ואי משום שמא אמר לה צאי מע"י במזונותיך משמת אינה משועבדת לו והדבר תמוה דל"ל טעם זה הא תשבע שלא עכבה משל בעלה ואם אמר לה צאי מע"י הרי עכבה משל בעלה וכבר תמה בזה אא"ז הגאון החסיד מוהר"מ ז"ל בתשובה. אמנם לפענד"נ דבאמת הקשו כלם דניהו דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך הא תוכל לחזור וכתבתי בשם מחנה אפרים דבאמר לה צאי מע"י במזונותיך לעולם או שאמרה איני ניזונית לעולם לא תוכל לחזור ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דעכ"פ במת בעלה אף אם נימא דהיורשים יכולין לומר לה צאי מע"י אבל לא מועיל מה שאמרה בחיי בעלה דלאחר מיתת בעלה פשיטא דמתחיל חיוב חדש וגם דל"מ מחילתה לגבי יורשים דהוה דבר שלבל"ע וא"כ שפיר חיישי' שמא אמר לה צאי מע"י במזונותיך ומ"מ תשבע באמת דהא יכולה לחזור בה וע"ז אמר דכיון דיכולה לחזור משמת אינה משועבדת והיתומים א"י לומר לה אא"כ היא מרוצה. וביותר י"ל דבאמת בישוב ק שית המ"א הנ"ל דיכולה לחזור י"ל דודאי אם חוזרת בה מהני אבל מ"מ כ"כ דלא חזרה בה ואמרה בהדיא שחזרה בה מקבלתה אינו מועיל מה שתבעה מזונות. ולפ"ז לענין שבועה שפיר תשבע ובאמת תחזור וגם לפמ"ש בא"מ סי' ס"ט לישב קושיא זו דלכך א אינו מועיל חזרתה דחיוב חדש א"י לגבות כשהוא במדה"י ע"ש אבל כל שמת שפיר תוכל לחזור וז"ב. והנה התוס' הקשו שם בד"ה ששמעו דמשמע דלשמואל ל"מ שתשבע ואמאי לא מהני כשתשבע ולפענד"נ דכיון שנשבע וניטל לא הוה מה"ת דמה"ת לא הוה רק נשבע ונפטר ורק דחז"ל תקנו באיזה מקומות נשבע ונוטל וזה כשראו שהדין עם הנוטל והנפטר א"י לישבע אבל כאן כיון שחשו לצררי או לצאי מע"י דאל"כ היה חוזר וא"כ לא עקר השבועה מבעל ליתן להאשה וז"ב לפענ"ד ובזה מיושב קושי דו"ז בישוע"י דא"כ מה מועיל בששמעו בו שמת מה דתשבע בסיף הא אף אם תשבע כעת לא מהני ולפי מ"ש א"ש דכעת לא רצו לעקור השבועה מהבעל אבל כשמת והיא מוכרחת לישבע וחז"ל תקנו לה שבועה על הכתובה שוב מהמנית בשבועה ובזה אמרתי הטעם של המרדכי שכתב דלדידן דקיי"ל פוסקין עכ"פ שבועה בעי דמי יודע שמא לא תבא לידי גביית כתובה דהא לא שמעו בו שמת ולכאורה טעמא בעי ולפמ"ש א"ש דבאמת גם לשמואל מהראוי שתשבע רק דחז"ל לא רצו לעקור שבועה מהבעל והיינו דוקא לשמואל דס"ל אין פוסקין וא"כ בלא שביעה לא תגבה ורק ע"י השבועה תגבה בזה שפיר לא רצו לעקור השבועה מיניה ולתת לה אבל לדידן דקיי"ל פוסקין וא"כ בלא"ה הגבה וא"כ מה אכפת לן שתשבע דהא מ"מ שייך החשש דשמואל וז"ב מאד ובזה מיושב מה שהקשו דלדברי המרדכי א"כ למה פריך על שמואל והא בלא שמעו שמת גם לרב צריך שבועה ולפמ"ש א"ש דבאמת לרב דלא חייש לצררי ולצאי מע"י במזונותיך א"כ שבועה למה אבל לדידן דבאמת איכא חשש דשמואל וניהו דקי"ל כרב היינו דלא כשמואל דס"ל דל"מ שבועה אבל שבועה עכ"פ בעי כיון דגובית מזוני עכ"פ תשבע וז"ב: שם ס"ח מיהו אם מחלה האשה לבעלה וכו' הקשה הח"מ דהא משועבד מדר"נ ובשעבודא דר"נ ל"מ מחילה ע"ש. ולפענד"נ דכיון דאם בא בעלה ואמר הנחתי לה מזונות הרי זו נשבעת בנק"ח ומעתה אם מחלה שוב יכול לטעון הנחתי לך מזונות והוא לא תרצה לישבע דהרי מחלה וא"כ לא נתחייב הבעל ואף אם תרצה לישבע מ"מ כיון שחיוב הבעל אינו ברור עד שתשבע ל"ש בכה"ג דין שעבוד' דר"נ. ובלא"ה י"ל לפמ"ש הרה"מ פי"ב מאישות בשם הרשב"א דהא דחייב הבעל לשלם הוא משום דפרנס סתם ולשם הלואה פרנס אבל אם פירש שמחמת חוב מזונות בעלה הוא מפרנס הניח מעותיו על קרן הצבי והריב"ש בסי' תפ"ב כתב בשם הרשב"א בפרנס סתם אף שהמפרנס חייב לה מעות אינו מנכה לה דהאשה אינה חייבת לו רק הבעל וביאור הדבר הוא דהאשה אינה חייבת שהרי לא סמך דעתו עליה ועיקר סמיכתו על הבעל וגם ידע שהבעל חייב במזונותיה אבל כשפירש בעד חיוב בעלה הו"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו ופטור לשלם לו משא"כ כשפרנס סתם הוא לא נתכוין לפטור הבעל מחיובו רק דכיון דידע דיש לה מזונות מהבעל לוה להבעל והבעל ישלם לו אח"כ והוה כאלו לוה להבעל דהרי לא פרע בשביל הבעל וז"ב והמלמ"ל נתקשה בזה שם ולפמ"ש החילוק נכון וברור דבסתם הו"ל כלוה לה דהיינו שידע שמגיע לה מזונות מהבעל ובודאי ישלם לו הבעל מה שלוה לו וז"ב. ומעתה לא שייך שעבודא דר"נ דכיון דמחלה להבעל א"כ אינו חייב הבעל לה מזונות והיא אינה חייבת לו דלא לוה רק שהבעל ישלם לו ומידי דהוה אם באמת היה מברר הבעל שאתפסה צררי וכדומה או שמחלה לו מקודם אינו חייב לשלם לו וה"ה בזה דבשלמא אם היא היתה חייבת לו א"כ הוא חייבת לו והבעל חייב לה הרי משועבד מדר"נ אבל כיון שהאשה פטורה א"כ הוא לא לוה רק שהבעל ישלם לו וכל דהיא מחלה לו ואינו חייב לשלם לה ה"ה גם להמלוה פטור וז"ב מאד. שם אין הבעל חייב לשלם הב"ש ס"ק כ"ו הביא דברי הבעה"ת שער ס"ה דהאומר כל הזן אינו מפסיד א"צ לשלם וכתב הב"ש דתלוי בשני תירוצי התוס' גיטין דף ס"ו וכוונתו דאי נימא דהיכא דאינו מייחד השליח