דברי שאול - עדות ביוסף - א קכט

לא כתבו התוס' דאם איתא דמוכת עץ הוה היתה טוענת הוא דוקא לענין איסור דאין להתיר בשביל זה אבל לענין הכתוב' אף דהיא לא טענה אנן טענינן בעדה דכגון דא פתח פיך לאלם הוא וכמו דטענינן ליתמי במידי דשכיח' ומוכת עץ שכיח כמ"ש התוס' (וע' בכתובו' דף ל"ו) ומעת' י"ל בישוב קושית הקדמונים דאי לאו דתקנו חז"ל דנאמן משום חזקה דאין אדם טורח לא הי' נאמן דאף דהוא טוען ברי הא יש לה ס"ס ואי דלא טענה דלמא עיניה נתנה באחר וא"ל דמפסדת הכתוב' דע"ז אנו דנין דאם נימא דיש לה ס"ס א"כ אינה מפסדת הכתוב' דלענין איסור הוא דאיכ' ראיה מדלא טענה אבל לגבי ממון אינה ראיה מדלא טענה דאנן טענינן עבורה כל מה דמצי טענה וכמ"ש וא"כ לא מפסדי הכתוב' דשמא עיניה נתנה באחר וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' דבאשת ישראל גדול' דלא נאסר' בלא"ה הבעל נאמן דטוען ברי ול"ש ס"ס דהי' לה לטעון וא"ל דעיניה נתנה באחר דכאן דלא נאסר' לא שייך עיניה נתנה באחר ובזה י"ל דמכאן הוצי' הרי"ף דינו דמוכת עץ פתחה סתום וכמ"ש במקצת ספרי הרי"ף דאל"כ הוה ס"ס ובאמת התוס' כתבו דאם איתא דמו"ע הוה טוענת והרי"ף דחה אותו מה"ט דכתבתי דבאמת י"ל דהיא לא טענה דעיניה נתנה באחר ואי דמפסדת הכתוב' דזה אינו דהכתוב' אינה מפסדת דאנן טענינן לענין הכתוב' שמא מוכת עץ היא וכמ"ש וא"כ היכא נאסר' בפ"פ וע"כ דמוכת עץ פתחה סתום ולא שייך ס"ס וז"ב ובזה י"ל הא דאמרו בש"ס לא בטענת דמים והקש' הר"ן דלשיטת הרי"ף אכתי קשה לענין טענת דמים איכא ס"ס דמוכת עץ דעכ"פ דמים אין לה ולפימ"ש א"ש דלענין טענת דמים דמשכחת לה גם באשת ישראל גדול' דלא נאסר' הדרא תירוץ התוס' לדוכת' דהיתה טוענת מוכת עץ ולא שייך עיניה נתנה באחר דהרי אינה נאסרת ובשלמ' בפ"פ דלא משכח רק היכא דנאסר' וכמ"ש התוס' דף יו"ד ד"ה חזקה ל"ש סברת התוס' וכמ"ש. ובזה י"ל הא דס"ד בטענת פ"פ הוא משום דס"ד דמקשה דהמשנ' מיירי רק באשת כהן וכמ"ש התוס' בדף ב' ד"ה שאם וא"כ לא משכחת בט"ד והתרצן משני בט"ד ובאשת ישראל משום לא פלוג וכמ"ש ר"ת בדף ב' שם וז"ב ודו"ק: והנה דו"ז העיר דאמאי לא כתב הרמ"א כאן דבזה"ז אינו נאמן לומר פ"פ מצאתי וכמ"ש בסי' קע"ח דאינו נאמן לומר שזינתה דאיכ' חדרגמ"ה ומשועבד לה וה"ה כאן וא"ל משום חזקה דאין אדם טורח דהא חזקה זו לא מועיל רק לכתוב' ולא לאיסור וכתב דמי שמיישב קושיא זו שכר הרבה יטול מן השמים ולפענ"ד נראה דבאמת הא דנאמן לומר שזינתה קודם חדרגמ"ה והטעם דאינו משועבד לה דיכול לגרשה ענין זה צ"ב דבכמה מקומות אמרינן דמשועבד לה וכמו בריש המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ודעת רש"י שם דמתשמיש אינו חל הנדר דמשועבד לה אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דמשועבד לה רק היכא דאין רצונו לגרשה רק שמדירה ממזונות או מתשמיש אמרינן דמשועבד לה דניהו דאם רוצה לגרש יכול לגרשה אבל כעת שאין רצונו לגרשה ההתחייבות של השתעבדות עדיין עליו אבל באומר שזינתה דרצונו לגרשה שפיר נאמן ולא שייך משועבד לה דלענין גירושין בידו לנתק הגירושין ולפ"ז אחר חרגמ"ה דאין בידו לנתק הגירושין שפיר לא מהימן לומר שזינתה דמצד דיבורו אינו נאמן ובידו לא הוה דהא איכא חדרגמ"ה ומעתה זהו שם אבל כאן בפ"פ דאינו נאמן רק באשת כהן או באשת ישראל קטנה דליכ' ס"ס כמ"ש בס"ז וא"כ כיון דעכ"פ החזק' דאין אדם טורח מורה שיש כאן ספק וא"כ צריך לגרשה מספק שוב לא שייך משועבד לה דמחוייב לגרש' משא"כ כשאומר שזינתה היכא דאינה נאסרת על פי' דיש ס"ס רק דנימא דהא הוא מאמין עכ"פ שזינתה בזה אמרינן דאחר חדרגמ"ה משועבד לה ואינו נאמן וז"ב ובזה מיושב קושית העולם על מוציא ש"ר דאמרה תורה ולא יוכל לשלחה כל ימיו והא באשת כהן דליכא רק חד ספק יאסור עכ"פ אנפשיה דשויא חד"א ואיך ישאנה אף שהוכחש בעדים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שויא אנפשיה חד"א לא מועיל היכא דחב לאחרים בעדו' ועיין בפרמ"ג יו"ד סי' א' בסופו ולפ"ז כיון דמשועבד לה חב לה ולא שייך שויא אנפשיה חד"א וכאן ל"ש לגרשה דכאן הטילה התורה עליו ולו תהיה לאשה והוה כאחר חדרגמ"ה וגרע מיניה דהרי הוא דאורייתא וז"ב מאד ועיין בישע"י סימן א' שכתב ג"כ עד"ז אבל דבריו נסתרים למעיין שם ומ"ש נכון ת"ל. ובזה מיושב הא דקאמר בדף ט' מ"ד מיקם הוא דלא קים ליה בגווה והקשו הקדמונים בשטמ"ק דש"ס הוא אמר פ"פ מצאתי וקים לי וא"כ שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ולפמ"ש א"ש דכבר כתבתי דכל היכא דאינה נאסרת לא שייך שויא חד"א דהא חב לאחרים וא"כ כאן דאם נימא דלא קים ליה ואיכא ס"ס א"כ מותרת מצד הדין דאוקי בחזקת היתר וכמ"ש בע"ב בד"ה אי וא"כ שוב לא שייך חד"א דחב לאחרים וניהו דבידו לגרשה כל שאינו מגרשה ואולי אינו בא רק להפסידה כתובתה ואף דנימא דבא לאוסרה הוא מפני שחושב שקים ליה ואין כאן רק ספק אחד אבל כיון דבאמת לא קים ליה ואינה נאסרת שוב לא שייך שויא אנפשא חד"א דהא חב לה וז"ב ולכך אמר הש"ס קמ"ל