דברי שאול - עדות ביוסף - א קכג

מ"ע הוא קפיד ואמאי לא הוה קפידיה קפידא גמורה ולפמ"ש א"ש דאם לא קפדי אינשי א"כ הי' בסתם קידושין דהרי לא קפיד וא"כ המעשה קיים בעצמותו ורק משום התנאי אתה בא לבטלו שוב אמרי' דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דהא לא כפליה לתנאיה. ובזה יש ליישב קושית התוס' בדף ע"ג שם ד"ה לא שהקשו דהיאך אפשר לומר דטעמא דרב דאחולי אחיל לתנאו ואית לה כתובה דהא תכן במשנה כנסה סתם תצא שלא בכתובה ולפמ"ש א"ש דאדרבא בשלמא כשהתנה בקידושין ולא התנה בנשואין אמרי' מדלא התנה מגרע גרע ובודאי מחיל וכמ"ש הרשב"א דמדהתנה ולא התנה כדינו מגרע גרע מהיכא דאיכא אומדנא וא"כ במשנה דמיירי מקידשה סתם וכנסה סתם ולכך שפיר אמרינן דודאי לא אחיל אבל בקידשה ע"ת וכנסה סתם י"ל דאחיל וז"ב. איברא דגוף הס"ד דטעמיה דרב משום דאחיל לתנאו צ"ב לפמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ח' דהא דמועיל מחילה בתנאי וכתב דכל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר ילפינן שהתנאי בפ"ע הוא וא"כ שפיר יכול לבטל התנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור והמעשה שהיא בפ"ע קיים ע"ש שכתב כן בטעמו של הס"ד כאן אבל לפמ"ש דהמעשה אינו קיים בעצמותו ורק משום התנאי א"כ לא שייך לומר דאתי דיבור ומבטל דיבור והמעשה קיים דהרי המעשה אינו חזק בעצמותו וצ"ל דבאמת לפמ"ש אין הטעם כמ"ש הרא"ש רק משום מדהתנה בעת הקידושין ולא התנה בנשואין גרע וכמ"ש או דהס"ד של אביי היה דרב מיירי בשאר הנדרים שנמצאו עליה והוא התנה סתם ע"מ שאין עליה נדרים וא"כ בסתם היה קיים דהרי לא קפדי אינשי וכתירוצא דר"א וכמ"ש דהמעשה חזק בעצמותו ושפיר אתי דיבור ומבטל דיבור. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' מסיפא דכנסה סתם דכיון דע"כ הסיפא מיירי באותן ג' נדרים וכדמוקי הש"ס לכל אוקומתות ובזה שפיר תצא בלא כתובה דלא אחיל וכקושית התוס' אבל בשאר נדרים דבלא תנאי הוה קידושין ורק משום התנאי אמרי' דאחיל דאתי דיבור ומבטל דיבור ואף בתנאי כפול וכמ"ש הרא"ש שם. ובזה י"ל הא דאמר אלא טעמא דרב לפי שאאעבב"ז והיינו כיון דאינו עושה בב"ז א"כ אם לא התנה כלל וכנסה סתם הוו הקידושין קיימין ואם כן המעשה חזק בעצמותו ושפיר אם קדשה ע"ת וכנסה סתם אמרי' דמחיל ול"ש לומר דהמעשה אינו חזק דהרי אם לא התנה הוה אמרי' דאינו עושה בב"ז ושפיר אתי דיבור ומבטל דיבור ובזה מיושב מה שהקשה הא"מ בסי' ל"ג דלפמ"ש המלמ"ל דחזקה דאינו עושה בב"ז גם על האשה נאמרה וא"כ כאן דהוא יודעת שיש עליה נדרים א"כ עשתה בב"ז ולפמ"ש א"ש דכאן באמת מחיל על תנאו וא"כ בודאי לא עשתה בב"ז אבל לענין הכתובה בתנאו קיים ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה אלא וד"ה והא ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ: סי' מ' ס"א שנתאכלו המעות ואם החזירן תוך שלשים יום בודאי לא מועיל אף שלא חזרה לו דהדר הכסף למארי' ואף דביו"ד סי' ש"ה מבואר לענין פדיון דאף אם החזיר הכהן הכסף אפ"ה מועיל הפדיון היינו משום דשם א"י להחזיר הכהן הפדיון דנתינה בע"כ הוה נתינה וכמ"ש במ"א בתשובה לענין פדיון ומטעם דא"י לעכב את האדם בחובו וכמ"ש הרשב"א וא"כ כיון שלא מועיל חזרתו א"כ כל שהחזיר הוא רק למתנה בעלמא אבל בקידושין דמועיל חזרתה א"כ אף שלא חזרה לא אמרי' דנתנה למתנה בעלמא וכל שחזרה נתבטלו הקידושין ובלא"ה כאן בקידושין תלוי בהנאתה וכל שהחזירה הרי אינה נהנית ושם כל שפדה הרי הוא פדוי אף שהחזיר כל שלא חזר מהפדיון וז"ב והא"מ נתקשה בזה ולפמ"ש א"ש: שם ס"ח והוכר העובר כלם הקשו דהא המזכה לעובר לא קנה ולפענ"ד נראה לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה אינה רק מפקרת עצמה והוא זוכה מן הפקר א"כ פשיטא דהוה קידושין דהכסף קידושין קיבל אביה והיא הפקירה אליו אבל התם דבעי לזכות לעובר ולא מועיל וז"ב מאד: סי' מ"ב ס"א אבל האיש שאנסוהו לקדש עיין ב"ש שכתב דלדעת העיטור דאנסוהו לקנות אינו קונה ה"ה כאן והא"מ הקשה מהא דאונס שותה בעציצו דכופין אותו ולפענ"ד ל"ק לפמ"ש הרמב"ם פ"ב מגירושין בטעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמ"מ כפייה היא וכתב הוא דכיון דהוא רצונו לעשות טוב רק שיצרו תוקפו אנן סהדי דכל שכפוהו ואמר רוצה אני בלב שלם הוא אומר כן כל שכבר הכניעו לבבו הערל ע"ש. ולפ"ז בשלמא באונס דמצוה היא אמרי' דמסתמא נתרצה וגם דהתם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל כאן ליכא מצוה ולא אמר רוצה אני א"כ הוה אונס גמור וז"ב וזה לדעתי הא דאמרו בב"ב דף מ"ח דלמא מצוה לשמוע דברי חכמים והיינו דבזה אמרינן כל שכפוהו הוא באמת שב ומתרצה בלב שלם והא"מ הרגיש בזה אלא שהוא הבין דמחמת ניחותא דמצוה אמרי' דגמר וקני וגם כתב דזה דחייה בעלמא ולפי האמת הא דכופין בגט הוא משום דהוה תלוהו וזבין אבל המעיין ברמב"ם פ"ב מגיטין יראה שמבואר כמ"ש וז"ב. ובלא"ה נראה דש"ה דכל דאנסוהו לקדש הרי לא גמר לקדש בלב שלם ובמה נקנית לו אבל התם דמן השמים הקנוהו לו אשה ניהו דלא גמר לקנות קנה