דברי שאול - עדות ביוסף - א קכא

אם היה יודע שיש בו שו"פ פשיטא דרצה לקדשה בכסף ובכה"ג פשיטא דמועיל אומדנא כיון דבין כך ובין כך הוא רוצה לקדשה אם בתורת שטר אם בתורת כסף פשיט' דמקודשת וכעין דאמר אביי ביבמות דף נ"ב ע"ב למה זה דומה לעודר בנכסי גר וכסבור שהוא של גר אחר דקנה ופירש"י כיון דסוף סוף בעי לקדש אם בתורת יבמין או בתורת קידושין היא מקודשת וה"ה בזה והא דמשני אביי שם כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ורבא מוקי לה בהתקדשי בזיקת יבמין דרבי סבר אתי חליצה ומפקע זיקה ולא אמרינן כיון דלשם יבמין סתם מקודשת א"כ להוי מקודשת גם עכשיו לפענ"ד זה דמי לאומר בפירוש שאינו רוצה לקנות בכסף כ"א בשטר דא"מ וה"ה בזה דהוא סבר לקדש דוקא בתורת זיקת יבמין ובפרט התם דבאמת אינה רשאי לכנסה דכבר חלצה ורק שהקידושין תופסין בח"ל וא"כ עכ"פ כל כוונתו הי' בתורת יבמין דסבר שעדיין היא זקוקה לו ומקדשה בהיתר גמור וז"ב והנט"ש שם נתקשה בזה והניח בקושי' ולפמ"ש אתי שפיר ובלא"ה י"ל דיבמה כיון דנקנית בע"כ אפשר דהש"ס מיירי שם דקנה אותה בע"כ וא"כ שפיר לא מועיל וע"כ לא מועיל כאן רק דעכ"פ היא מתרצית ב"כ וב"כ אבל שם דמתורת יבמה הוא בע"כ וכיון דאתיא חליצה ומפקע' זיקה א"כ לא נתקדש' בע"כ. ובזה מיושב הא דאמר ר"י שם מידי דהוה לעודר בנכסי הגר וכסבור דשלו הם דלא קני והדבר תמוה לפמ"ש הראב"ד והרשב"א והנ"י גבי עודר בנכסי הגר דאם יש דעת אחרת מקנה דקנה וא"כ כאן דהיא מקנית נפשה ולמה לא יקנה ואף דהיא אינה רק מפקרת עצמה מ"מ עכ"פ רוצית להפקיר עצמה לבעלה ולזכות מן ההפקר ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי בע"כ אמנם בכ"ז הראשון עיקר: שם ס"ד בהג"ה ע"מ שהנייר שלי. הא"מ הקשה דאמאי לא אמרינן דהוה תנאי ומעש' בד"א והתנאי בטל והמעש' קיים והנרא' בזה לפמ"ש הב"ח סי' כ"ט ליישב קושית התוס' בקידושין דף נ"ב ע"מ שתחזיר דהוה תנאי ומעש' בד"א וכתב דיכול להחזיר דמים וצ"ל דהתוס' לא תירצו כן משום דהתוס' הקשו מאתרוג ובאתרוג לא מהני חזרת דמים וכמ"ש הרא"ש בסוכה פ"ג מחמת האומדנ' ובזה מיושב הקישור בתוס' שם שהוקשו זאת אחר שהקדימו דהוא אומדנ' והב"ח כתב לענין קידושין דליכ' אומדנ' ולפ"ז בגט דל"מ חזרת דמים דלצעיר' קא מכוין לכך הוה תנאי ומעש' בד"א אבל בקידושין מועיל חזרת דמים ולא הוה תנאי ומעש' בד"א ודו"ק כי נכון הוא: סי' ל"ג ס"ב. דעתו על גמר ביאה כן הוא בקידושין דף יו"ד והר"ן והריטב"א הוכיחו דביבמה קונה אף בהעראה דלא בעינ' דעתא דאל"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין וביבמות דף נ"ה אלא אלמנה לכ"ג מן האירוסין אמאי לא יבא עשה וידחה ל"ת והשת' הא כיון דאינו קונה רק בגמר ביאה א"כ הוה ל"ת ועשה דתחלת ביאה הו"ל בעילת עצמו וע"כ דביבמה קונה אף בתחלת ביאה דשוגג נמי קנה והנה זה זמן רב שיישבתי קושייתם דהנה בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כתב הריב"א בחולין דף ק"מ דאם עבר ודחה אינו לוקה דהל"ת נדחה והעש' אינו לוקה ולפ"ז חידש שארי הגאון בנוב"י דכיון דעיקר הוא מפני העשה והיינו דאין עשה דוחה עשה דמה אולמא וא"כ לאחר שעבר ודחה אמרינן להיפך מאי אולמא ע"ש שמיישב דלכך לא הוה מצוה הב"ע ולפ"ז בכ"ג מן האירוסין שפיר מקשה דלדחי העשה הל"ת וא"ל דאח"כ יהי' עשה דזה אינו דאח"כ כשכבר בא עליה לענין דיפרוש מאתה בזה אמרינן להיפך מאי אולמ' האי עשה מהאי עסה ול"צ לפרוש וא"כ שפיר יכול ליבם וז"ב וכעת נתיישבתי עפ"י מה דאמרו בכתובו' דף מ' כיון דאי אמרה לא בעינ' מי איתא לעשה כלל ופירשו הקדמונים דאף דלא אמרה לא בעינ' מ"מ כל עשה שבעצמות' קלוש ויוכל לדחות' ל"ש עשה לדחות ולפ"ז אני אומר להיפך כיון דכל עיקר הטעם דאינו דוחה העשה דמאי אולמ' ולפ"ז אם הי' פירש בהדי' דדעתו לקנות בהערא' לבד הי' קונה א"כ העשה דבתול' יקח קלוש דיכול לדחות' וא"כ אף אם לא אמר יכול לדחות העשה דיבום אותה ולא שייך מאי אולמא דהא העשה דבתול' יקח היא קלושה ובלא"ה י"ל לפמ"ש התוס' בקידושין שם דהיכ' דפירש בהערה בה פשיט' דקנה וע"כ לא אמרינן דדעתו על גמר רק שבעל אותה לגמרי ולפ"ז שפיר פריך דלדחי דא"ל דצריך לפרוש משום דמה אולמ' דז"א דאם יפרוש אז יקנה באמת בהערא' וא"כ לא יהי' עשה כלל ועיקר העשה נצמח במה דלא פריש ודעתו על גמר ביאה וא"כ איך שייך מאי אולמ' דכל כחו דעשה אינו רק כשבעל אבל לא כשיפרוש וז"ב: אמנם בגוף דברי הש"ס צ"ב דלמה יהי' אסור כ"ג בביאה לקדש והא כיון דהכשר מציתו בכך וא"א לקיים המצוה כ"א באופן זה ואמאי לא יוכל לקדש וכעין שכתב הנימוק"י בפ"ב דב"מ לענין בעידנ' דכל היכא דהכשר מצותו בכך ל"צ בעידנ'. אמנם באמת הדבר נכון דכיון דאם יפרוש שקונה בהערא' או שיפרוש מיד הי' יכול לקדש א"כ ל"ש הכשר מצותו בכך וז"ב ובזה ממיל' מיושב קושית הא"מ שהקש' על תירוץ