דברי שאול - עדות ביוסף - א קיא

שמא מכר העבד בנתיים ול"ש עומד ע"ז דז"א דהי' צריך לחזור לו כדי שלא יתעגן והטור לא ס"ל דהעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש לדעת הרשב"א וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה רציתי לומר מה שהקשיתי להרשב"א דהעבד מקרי מוחזק בעצמו דע"כ לא מקרי מוחזק רק לגבי רבו שני אבל לגבי רבו ראשון לא מקרי מוחזק דרבו ראשון יש לו חזקה דמעיקרא ועיין קצה"ח סי' פ"ח סק"ט אך ז"א דהרי כאן רבו הראשון מודה לו רק דהחשש הוא שמא מכרו לאחר וא"כ עכ"פ לרבו ראשון אין לו חזקה ולרבו שני הרי העבד מוחזק בעצמו דדלמא חזקתו קדים אמנם לשיטת הרי"ף דאם מכר בנתיים לא אמרינן עבחז"ל א"כ י"ל דהכי מקשה הרשב"א דניחוש שמא מכרו לשני בנתיים ול"ש עבחז"ל דרבו חזר וא"כ עדיין משועבד לראשון ולגבי רבו ראשון לא מקרי העבד מוחזק וע"ז תירץ דאה"נ רק דהש"ס נקט לקוחות כמו בגט. ובזה מיושב קושית הסמ"ע סי' ס"ה הנ"ל דבאמת שייך החשש שמא מכרו בנתיים ושפיר צריך שיביא ראי' אימתי מטי גיטא לידיה ודו"ק: סי' רנ"ג סכ"ט עיין בש"ך ס"ק ל"ט שהביא בשם הנימוק"י בשם הריטב"א דדוקא בחוב אבל נתן מתנה לא מפני שהמקבל מתנה כעין שותף בנכסים ע"ש ופשטת דבריו מבואר דנוטלין אף בלא הרשאה במתנה דאילו בהרשאה אף במלוה נמי ושמעתי קושיא בשם הרב החסיד מוה' שלום נ"י האבד"ק יארטשיב דא"כ איך אמרו בב"ב דף קכ"ז היו שניהם במחבא כותבין הרשאה זה לזה ולמה אצטריך להרשאה והא בכור מתנה קריא רחמנא ובמתנה נוטלין אף בלא הרשאה. והנה בהשקפה ראשונה תרצתי דכל הטעם של הריטב"א דהם כעין שותף בנכסים והיינו דלא נקראין מוציאין נגד מי שבאין להוציא מידו והם ג"כ מוחזקין כמותו וא"כ זה לא שייך לגבי בכור דניהו דגם הבכורים נקראין מוחזקין אבל במה יכלו לקח' פי שנים דניהו דהם מוחזקין כפשוטים אבל לא עדיפי מינייהו ודלמ' פשוטים הם כמותם וכעין שכתבו התוס' בריש ב"מ דמה שהוא מוחזק בחציה לא מקרי מוחזק נגד הממון האחר ע"ש אמנם ע"ד הפלפול ישבתי ברגע הזאת דהנה צריך להבין לכאור' אמאי לא יחלקו גם בחוב ול"ש כאן לומר דא"י להוצי' מידו דכיון שעכ"פ מודה דחייב לאחד א"כ אזיל ליה חזקת ממון דס"ס אינו ממונו וא"כ שוב מהראוי שיהיו נאמנים וכעין מ"ש הש"ך בחו"מ סי' צ"א ס"ק י"ב לענין חנווני ופועלים דכל שעכ"פ חייב לאחד מהם ל"ש חזקת ממון וא"ל דשם הפועלים ודאי שחייב להם וגם החנווני יטול עכ"פ בשבוע' דזה אינו דגם כאן נ"ל אם אחד ישבע בודאי יטול וצ"ל דהריטב"א אינו סובר כן דבחוב אף שודאי חייב לא שייך חזקת ממון דמ"מ כיון דיכול לסלוקי בכל מה שירצ' אף בסובין א"כ אכתי אקרי מוחזק בכל מה שיש לו ומקרי מוחזק והם המוציאים ואפשר שזה טעם דעת החולקים שם ולכך כיון שיכול לדחות לכל אחד ל"מ מוחזקים כמותו. ומעת' במתנ' שנקר' שותפין בנכסים שוב ל"ש חזקת ממון שלו דמ"מ נתן מתנה לאחד ושוב לא שייך לומר דיכולים לסלקו בסובין דהוה כעין שותף בנכסים וא"כ אזל ליה חזקת ממון שלו ואינם נקראים מוציאים וז"ב בטעמו של הריטב"א והבן. ולפ"ז לענין בכור' דניהו שהם מוחזקים כמו הפשוטים אבל לא עדיפי מינייהו וא"כ במה יוכלו להוצי' חלק בכור' דלענין זה לא נקראו מוחזקים וז"ב ובעת כותבי זאת נפל בלבי דע"כ לא כתב הריטב"א רק במקום דליכ' רמאי כגון בחוב דאפשר שלוה מזה ומזה אבל בבכור' דע"כ חד מינייהו רמאי הוא דשניהם בכורים לא משכחת לה ועוד דאל"כ לא היו צריכין להרשא' ובכה"ג צריכין הרשא' וכעין דמחלק הלח"מ בפי"א מזכייה הובא בש"ך כאן אך יש לפקפק דגם בחוב שייך רמאי דהוא לא אמר אלא שחייב לאחד מהם אבל מ"ש בראשונ' נ"ל ברור ודו"ק: סי' ש"מ ס"א מתה מחמת מלאכ' הקצה"ח נסתפק בהתר' להיות חייב במתה מחמת מלאכ' אי חייב וכתב שתלוי בשני תירוצי התוס' בב"מ דף נ"ח ע"ש ולפענ"ד נרא' דכאן ודאי מועיל דכל הטעם דמתה מחמת מלאכ' דפטור הוא כמ"ש הרמב"ן דהמשאיל פשע שהשאיל' למלאכ' שא"י לסבול אותה ע"ש ומעת' אם התנה להיות חייב במתה מחמת מלאכ' ניהו דלא הוה רק דיבור בעלמ' אבל כל שהתנ' עמו להיות חייב עכ"פ לא פשע בזה והוא סבר וקיבל א"כ ממילא חייב דשואל ראוי להיות חייב אף במתה מחמת מלאכ' וכמ"ש הרמב"ן הובא בש"ך ס"ק ה' ע"ש ובגוף קושית התוס' בב"מ דף נ"ח בהא דמשני בשקנו מידו והקשו דמ"ש ממתנ' ש"ח להיות כשואל דמתחייב אף בדיבור בעלמ' ובההי' הנאה דנפיק עליה קלא דגבר' מהימנ' הוא והנרא' בזה דש"ה גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דכיון שש"ח בודאי שומרו שמיר' פחות' ממה ששומרו השואל דזה צריך לשמור אותו שלא יארע אונס וכדומ' וש"ח א"צ לכך א"כ שפיר משתעבד בהאי הנאה דנפיק עליה קלא דגבר' מהמנא הוא דהרי מאמין לו שישמור שמירה מעולה יתר ממה שישמרו הש"ח אבל כאן מה מאמין לו במה שאומר שיתחייב הא אין לו בית מנוס דאין מקום לחייב בשטרות ועבדים וקרקעות ועוד דגבי מתנה ש"ח להיות כשואל דין הוא שיתחייב אף באונסין דהרי הוא סמך ע"ז והוה כמו מראה דינר לשולחני ואמר ליה חזי דעלך קא סמיכנ' דמתחייב