דברי שאול - עדות ביוסף - א קח

דמוד' כאן דש"ה דהו"ל מעות שאין לו תובעין אבל כאן דקבצ' בפרוטרוט לשם הכלה הלז הוה ממון שיש לו תובעין יש לומר דאזלינן להחמיר לכ"ע במעות צדק' ועיין בקונטרס התפיסות לאחי הקצה"ח ז"ל מ"ש בזה ויש להאריך בזה בכל ענין וענין אלא שכאן אמרתי להרשים גוף הדין בלי פלפול אמנם אף אם נימא דגם בזה יכולה לומר קי"ל אכתי י"ל דחייבת לכ"ע ומטעם דניהו דשריפה מקרי אונס היינו כשידענו בבירור שנשרף אבל כאן אטו ידענו בבירור שנשרף ואדרבא כפי הראות לא שלטה האש כ"כ ורק אולי נגנב או נאבד א"כ הדין מבואר בסי' ש"ג ס"ג בהג"ה דכיון דא"י לשבע שנשרף בבירור חייב ועיין בשו"ת אא"ז הרמ"א ז"ל סי' ק"ו דאם היה יכול להציל החפץ אף שמתוך כך הי' נשרף חפצים שלו מ"מ לא מקרי אונס וש"ש חייב ודעת הש"ך שם ס"ק ז' דאף בש"ח חייב כה"ג ואף לפמ"ש בשו"ת שארי בעל נוב"י ז"ל מהד"ק חחו"מ דבש"ח פטור אבל בש"ש לכ"ע חייב בכה"ג וא"כ כאן דהצילה חפצים שלה והיתה יכולה להציל גם זאת פשיטא דל"מ אונס והנה בענין זה דש"ח פטור וש"ש חייב יש לישב דברי התוס' בב"מ דף נ"ח וע"ד שכתב התומים בסי' ס"ו ודו"ק ובפרט ויש לה ספק אם אולי השתמשה באיזה פעם במעות דאז ודאי הו"ל שואל וחייבת באונסין. ולכאורה רציתי לומר כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ אין לה דין שואל דשואל אינו חייב רק בכל הנאה שלו וכעין זה כתב הקצה"ח בס"י ע"ב לענין שואל ספר. אך זה אינו דבשלמא התם דהחיוב בא בשביל שלומד מתוך הספר ח"כ שייך מצות לאו להנות נתנו ואף בזה נפלנו ברבוותא אם הנאת הגוף בהדי מצותו הוה ג"כ בכלל מצות לאו להנות נתנו או לא אבל כאן הנאה ד וה לה בעת תשמישה במעות זה לא בא מכח המצוה. ומיהו י"ל סברא אחת דל"מ שואל דאין כל הנאה שלה דגם להמשאיל יש הנאה דאל"כ היתה רק ש"ח ועי"ז נעשית ש"ש או שואל וגם התומים כתב כסברא זו בס"ד במי שנתן רשות להשתמש באותו חפץ ע"ש אמנם לפענ"ד לא נהירא דמ"מ הוה כל הנאה של שואל ומה אכפת ליה להשואל שגם המשאיל נהנה בזה אבל עיקר הנאה בא במה שנעשה שואל וע"כ לא כתב הר"ן בתשובה סי' י"ט רק בשואל ספר דהנאת המצוה הוה גם להמשאיל וגם להשואל אין מגיע לו רק הנאת המצוה אבל כאן דמגיע לו להשואל כל הנאה שיכול להנות למה יפטר בשביל שמגיע למשאיל ג"כ הנאה ותדע דא"כ כל שואל נמי וע"כ דאם לא היה משאילו היה שומרו בביתו וגם בזה י"ל דסגי ליה במה שהיה ש"ח או ש"ש ולא נהנה במה שנעשה שואל אמנם עדיין אני נבוך דאפשר דכאן לא נעשית שומר כלל דלא קבלה עלה דין שומר כלל וע' בסי' קצ"א ס"ב וס"ה ואצל מי קבלתה בתורת שמירה והרי אפטרופס פטור מגניבה ואבידה כמבואר סי' ר"ץ ס"ב ואף להש"ך שם ס"ק כ"ד דחייב בגניבה ואבידה משום פרוטה דר"י והא זה גופא הוה ספיקא דדינא וכמ"ש למעלה ולכאורה היה י"ל כיון דיכולה לתת מעות אחר בעד זה הוה הלואה גבה דל"מ לפמ"ש הש"ך סי' רצ"ב ס"ק ח' אף בפקדון יכול לתת מעות אחר בעדו אלא אף לדעת אא"ז הח"ץ בסי' ע"ג שחולק ע"ז מודה כאן דלא הוה בתורת פקדון ועדיין צ"ע דמ"מ קודם שנשתמשה י"ל דלא נעשה הלואה ותדע דלדעת הש"ך ע"כ צ"ל כן דאל"כ יהי' שואל אף קודם שנשתמש וע"כ הדבר צ"ע. (שייך לסי' ע"ה) הש"ך שם ס"ד השיג שם על הסמ"ע דבנתחייב ע"פ ב"ד מתוך טענותיו לא חשוב מודה במקצת והקשה אמאי לא אלים ב"ד כהודאת עדים בשלמא בדבר שיש לחוש שאומר אמת ניהו דנתחייב משום מחושואיל"מ מ"מ אין ב"ד מחייבין דלא ידעו בבירור אבל היכא דסבר שפטור שנתן רבית והב"ד יודעים שזה מקרי קציצה וכדומה שטעה בדין בזה י"ל דהב"ד הוה כמו הודאת עדים ומביא ראיה דהרי אמרו בב"מ דף ד' ותנא תונא משום דאנן סהדי אלמא דאנן סהדי מחייב שבועה ע"ש ולפענ"ד נרא' דאדרבא אפכא מסתברא דבכה"ג ודאי פטור דכל הטעם דמודה במקצת חייב לשבע על השאר ומה ענין מקצת זה על השאר הא על השאר כופר והו"ל חזקה דאא"מ. אמנם זה אינו דהא חזינן דאתרע חזקתו שהרי מודה במקצת ועכ"פ חזינן דטענת התובע יותר ברור מטענת הנתבע דהרי הודה לו במקצת וכן בהעדת עדים חזינן דטענת הנתבע לא אלים שהרי כפר בכל ובאמת חייב במקצת עכ"פ (שוב ראיתי קצת כן בתוס' כתובות דף י"ח) וכ"כ המפרשים ומעתה באם טעה בדין א"כ ניהו דאותו מקצת נתחיב אבל אין ענין לחייבו על השאר ולא אתרע טענתו והוא סבור באמת שאינו חייב לו כלל וא"כ ניהו דהוה כהודאת עדים אבל לא על השאר וז"ב. ומעתה זה כאן אבל שם שפיר אמר ותנא תונא דהרי שם ע"פ אנן סהדי מגרע טענתו שטען כלה שלי ואנן סהדי דמקצת של השני ושפיר חייב שבועה. ובזה י"ל הא דקאמר הש"ס מי דמי התם למלוה אית ליה סהדי להלוה ל"ל דאילו אית ליה שלא חייב הנשאר היה פטור הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ואפ"ה משתבע ופירש"י אלמא דתקנת חכמים היא ומאי קושיא בשלמא שם דאי הוו סהדי ללוה היה בודאי פטור משא"כ כאן אטו זה ברור דמה דתפוס שלו אנן דיינינן כן מצד הסברא ושפיר נשבע מכח אנן סהדי ולפמ"ש א"ש דהכי