דברי שאול - עדות ביוסף - א קב

מוכר מפני רעתה וה"ה כאן והקשה בשו"ת שאר הגאון בעל נוב"י סי' כ"ד דבשלמא התם סגי במוכר שדהו מפני רעתה בלחוד וכאן בעינן כדי לגאול ביפה ומה הוה בזה כדי לקנות ביפה. ולפמ"ש א"ש דבאמת יש לחוש גם במוכר מפני רעתה בלבד ג"כ כמו התם ורק דלא שייך כאן הטעם דהא הלוקח יודע מזה וזה בשאר מוכר מפני רעתה אבל בזה דצריך למכור שדהו שצריך לילך מהעיר דזה מקרי ג"כ מוכר מפני רעתה והוא נחוץ למכור שפיר חשו שמא כשיצטרך להודיע להמצרן לא ימצא קונים כ"כ כמ"ש הרמב"ם וכאן ל"ש הטעם שכתבתי ושפיר סגי במוכר מפני רעתה בלבד וז"ב מאד מאד. ובזה מיושב ג"כ קושיתו השניה שהקשה דבשלמא התם שהלוקח אינו יודע שצריך לילך מן העיר שייך לומר דהוה מוכר מפני רעתה אבל כאן דהלוקח יודע שצריך לילך מן העיר א"כ לא שייך לומר דמוכר מפני רעתה וע"כ העלה דמי שנתקבל להיות רב בעיר אחרת וכדומה דהכל יודעים שנוסע מהעיר שייך דינא דב"מ ע"ש שהאריך. ולפמ"ש א"ש דבשלמא התם הטעם דחושש שמא לא יתגלה וע"כ אמרי' דגמר ומקנה במעות שקיבל והא דעייל ונפיק אזוזי הוא משום שלא יחזור הלוקח וה"ה במוכר מפני שצריך לילך מן העיר אמרי' דהוא גמר ומקנה ומה שעייל ונפיק אזוזי הוא משום שחושש שמא הלוקח כשיודע לו שהוא נחוץ יחזור בו כדי שיצטרך להוזיל לו ולכך בנודע להלוקח דלא שייך טעם זה לא מקרי מוכר מפני רעתה משא"כ הכא דהטעם הוא מפני שמגיע להמוכר הפסד שעי"ז לא ימצא המוכר קונים א"כ אדרבא כשנודע שהוא נצרך ליסע מהעיר בודאי לא ימצא קונים כ"כ כי ידעו שמוכרח למכור ויגיע לו הפסד ובכה"ג לא חשו לטובת המצרן וחשו לטובת המוכר ולכך ל"ש דינא דב"מ וז"ב. והארכתי בזה יען כי שארי הגאון ז"ל שם כתב על הש"ך ששגגה היא בידו ע"כ הארכתי לברר כי שפתי כהן ישמרו דעת ומאד אני תמה על הגאון מדוע לא הרגיש כלל בקושיא הלז דמ"ש כאן דבעינן כדי שימכור ביפה ושם לא ומ"ש לפענ"ד ברור ודו"ק: סי' קע"ו ס"ב או ששכרו מקום בשותפות הקצה"ח הקשה דהא חצר השותפין אין קונין זה מזה וכבר קדמו המחנה אפרים בהלכות מכירת קנין חצר סי' ו' וכתב דמכאן מוכח דע"כ אין קונין זה מזה רק הכא דכבר היה החפץ שם וא"כ לא היה הוצאה מרשות לרשות אבל הכא שהביאו חפץ עכשיו להניח בחצר השותפות כדי שיקנה חבירו קנה ע"ש. ובזה מיושב גם מה שהקשה הקצה"ח בסי' ר"ז לענין משחקי בקוביא דאם הדף קנוי לשניהם קנו והקשה דהא הוה חצר השותפין ולפמ"ש א"ש דהם הביאו המעות עכשיו שיקנה חבירו שפיר קנו ולפי מה שנראה מדברי הר"ן וה"ה בקידושין גבי סלע של שניהם דהיכא שגילה דעתו שיקנה חבירו המקום המשותף ומשאיל לו מקומו כדי שיקנה קנה ובזה מיושב קושית התוס' שם דהו"ל חצר של שותפין א"כ ל"ק גם כאן וגם שם ו "ל: סי' רע"ו ס"ה אבל עובר עיין סמ"ע שהשיג על ע"ש שכתב דאף אם העובר יצא לאויר העולם חי אינו יורש והוא כתב דהרי בש"ס אמרו הטעם מ"ט משום דהוא מיית ברישא ע"ש. ולפענ"ד נראה דע"כ לא אמרי' הכא רק לר"ש דס"ל דהמזכה לעובר קני וצריך לשנויי הך דנדה משום דהוא מיית ברישא אבל לדידן דקיי"ל דהמזכה לעובר לא קני וגם בירושה הבאה מאיליה לא קני דקיי"ל כרבא דלא מחלק בין ירושה הבאה מאיליה וע' בסי' רל"ו ובש"ך שם ממילא מתני' כפשטא דמזכה לעובר לא קנה וגם עובר אינו מנחיל אף ביוצא אח"כ חי וז"ב לפענ"ד. והנה הקצה"ח הקשה על הרמב"ם דס"ל דנפל מנחיל דא"כ היאך אמרו בכתובות דף ל"ט ובשיתא ירחי מי קא ילדה דהא מ"מ נפל הוה ואם יש בגר בקבר ולבנה היה להנחיל למשפחת אביו והנה במק"א כתבתי באורך ליישב וכעת נתיישבתי דבמחכ"ת לק"מ דהרי קי"ל בסעיף א' דאם לא נמצא לו זרע להמת תחזור הירושה לאביו של מת דאביו קודם לכל היורשים ולפ"ז כאן דזה כפל אינו חי לכשעמדה בדין וא"כ מאי נ"מ היא אם דאבוה היא או דבנה הוה דס"ס כיון דבשיתא ירחי מי קא ילדה והוה נפל א"כ יירש אביה אותה כיון דאין לה זרע אביה קודם וז"ב לפענ"ד: סי' רע"ז סעיף י"ב בני הוא ובכורי נאמן כן היא שיטת הרמב"ם דנאמן בתורת הכרה בלבד אף אם אין לו מגו שהוא בנו ובכור הוא ובאמת צריך להבין דניהו שהתורה האמינו לומר שהוא בנו אבל איך האמינו לומר שהוא בכור וצ"ל כיון דעיקר הא דנלמד דנאמן לומר שהוא בנו הוא מדכתיב יכיר ויכיר היינו לומר שהוא בנו ושם לענין הכרה דבכור הוא לתת לו פי שנים כדכתיב יכיר לתת לו פי שנים הרי חזינן דהכרה מועיל לתת לו פי שנים ומה"ט ניחא מה דנאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה והיינו משום דכתיב יכיר א"כ האמינו התורה לומר על בנו האחר שהוא בנו הבכור ממילא זה הוא ממזר וכמ"ש התוס' בשם ר"א וכיון שהאמינו התורה לומר שהוא ממזר כמו כן נאמן לומר שהוא ב"ג וב"ח וז"ב. ובזה מיושב הא דהקשה בקצה"ח מהא דאמרו בכתובות דף כ"ד דנאמן לומר בני הוא להאכילו בתרומ' ופירש ר"ח דנאמן להאכילו בתרומ' משום דבידו הוא ול"ל הך טעמא ת"ל דנאמן בתורת הכרה וכי היכא דנאמן למשוי