דברי שאול - עדות ביוסף - א קא

אמאי יכפוהו לשחרר עכ"פ יאמר גוד או אגוד ובין כך ובין כך יתקיים המצוה דאיהי לא מפקדא אפו"ר ומקיים המצוה בשבת אף כשהיא שפחה וז"ב. ובזה מיושב דברי הרשב"א בגיטין שכתב בהא דשחרר ר"א עבדו להשלימו לעשרה אף דעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו משום דהוא מצוה דרבים וע"ז כתב הרשב"א דא"כ אמאי כופין את רבו בחציו ב"ח וכתב דגם זה מצוה גדולה דלא תוהו בראה והדבר תמוה דהרי כתב בעצמו דבחצי' ב"ח לא שייך לעולם בהם תעבודו וכבר הקשו כן האחרונים ולפמ"ש א"ש דטרם דחדית הרשב"א משום דזה מצוה גדולה א"כ הי' שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ורק כיון דזה מצוה גדולה שפיר כפינן ליה וכמ"ש וא"כ זה בעצמו תירוצו של הרשב"א ודו"ק בכ"ז. והנה לכאורה יש ראיה להגירסא דגרסי גוד איכא אגוד ליכא דלפי גירסת רש"י דגוד ליכא אבל אגוד איכא וקשה מה בכך דגוד ליכא אבל כיון דעכ"פ אגוד איכא יכול העבד לומר אגוד כמבואר כאן בסעיף ט"ז דעשיר יכול לומר גוד או אגוד אבל עני לעשיר לא וכמ"ש הש"ך בהדיא ס"ק ו' וה"ה כאן העבד יוכל לומר כן לרב ואפשר דש"ה דא"א בשום אופן לומר גוד ובכה"ג א"י לומר אגוד דדוקא כאן בעשיר ועני שפיר יכול לטעון גוד או אגוד דבאמת אם היה לו ממון לעני היה יכול לקנות וא"כ יאמר לו עשיר הכי בשביל שאין לך ממון אפסיד אבל כאן דרבו לא יוכל לקנות בשום אופן דאסור לקנות ב"ח כמ"ש רש"י בכה"ג לא יכול לומר גוד או אגוד: סי' קע"ה ס"כג בהג"ה והיה בכל דבר שיש פסידא למוכר נלפענ"ד דהמוכר או המשכיר נאמן אף בלא שבועה לומר שיש לו פסידא אף שאינו מברר בעדים ומידי דהוה באומר לזה מכרתי מדעתי ולזה שלא מדעתי דמבואר בסי' רכ"ב ס"א דנאמן כע"א וה"ה כאן וא"ל דשם הוה בפעם ראשון וכאן דכבר מכר א"כ עביד לאחזוקי דיבירא דז"א דלמה ניחוש בחנם שרצה לבטל עשיית הטוב והישר ואף דלהמוכר ל"ש הטוב והישר כ"א לגבי לוקח אבל מ"מ מצוה לכתחלה ע"ז ולמה נחשדו ע"ז ומידי דהוה ע"א באיסור דנאמן ואף דכאן פתיך ביה ממונא וכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף למ"ד דע"א א"נ בזה מ"מ כאן אם פתיך ביה ממונא והיינו דמגיע לו איזה הנאת ממון א"כ מקרי פסידא ולא גרע ממעות טובים דמקרי פסידא וא"כ ממנ"פ נאמן דאם נחוש שמגיע לו איזה טובה מקרי פסידא ואם אינו מגיע לו טובה למה ישקר והא דמבואר בס"ו בהג"ה דקנה בע"כ של המוכר היינו באם טוען המוכר שאינו רוצה למכור כלל בזה שפיר אמרי' דכיון שמכר לזה פשיטא דקנה בע"כ של המוכר אבל לענין פסידא פשיטא דנאמן המוכר וכן נהגו בתי דינים של ישראל ששואלים פי המוכר וכמ"ש: שם סמ"ב כדי לקנות בדמים שדה יפה לכאורה קשה לי ל"ל כדי לקנות שדה יפה הא אף במוכר מפני רעתה בלבד ניהו דלא שייך הטעם של המחבר אבל אכתי שייך טעמו של הרמב"ם דכיון שמוכר מפני הצורך ונחוץ הוא למכור דמוכר מפני רעתה א"כ אם נימא דשייך ב"מ לא ירצה הלוקח לקנות דיאמר למה אקנה כדי שיסלק אותי אח"כ המצרן ונמצא יפסד המוכר דהוא נחוץ למכור והרי בסי' ק"ץ מבואר דבמוכר מפני רעתה בלבד ג"כ קנה אף דעייל ונפיק אזוזי ולא הוצרכו שיהי' מוכר כדי לקנות ביפה ועש"ך כאן ס"ק ל"ט שלמד משם ואמאי בעינן דוקא שיגאול ביפה והמעיין בלשון הרמב"ם והטור ימצא שהיא הערה עצומה וגם הטור והש"ע שנקטו טעם זה דשמא יוודע הדבר זה שייך גם במוכר מפני רעתה בלבד רק דכיון דנקטו כדי למכור ביפה נקטו שמא יוודע ולא יקנה ביפה. אמנם נרא' דשאני התם דהלוקח לא נתגלה לו שהוא רע כ"כ דהרי לכך נפיק ועייל אזוז כדכתבו הפוסקים שם ועיין בסמ"ע ס"ז י"ז שם דחושש שמא תתגלה רעתו ויחזור הלוקח בו וא"כ לכך סגי במוכר מפני רעתה בלבד אבל כאן דכתב הבע"ה דבעינן שיהי' ניכר לכל שיהי' רע ויפה אבל רע לזה ויפה לזה או אפכא לא וכתב הסמ"ע דכ"ע מודו בזה וא"כ מה מקום לומר דלא שייך דינא דב"מ משום שטרוד למכור ואם לא ימכור תיכף שמא לא ימצא, מי לקנות דהא הלוקח יודע ברעתו וסבר וקיבל ומסתמא קנה אותו בשויו וא"כ מסתמא יקנה אותו בכל עת ומשום חשש רחוק פשיטא דלא מסלקינן תקנתא דב"מ דהוא משום הטוב והישר ולכך בעינן שימכור כדי לגאול ביפה דזה פסידא להמוכר שמא יוודע הדבר ויקח אחר ואיכא לגבי המוכר משום הטוב והישר ולכך לא חשו לטובת הב"מ וז"ב מאד לדעתי. ובלא"ה י"ל דממנ"פ אם מיירי בהטעה את הלוקח וסובר דהוא טוב בודאי שייך דין ב"מ דכל הטעם דב"מ הוא משום עשיית הטוב והישר א"כ מכ"ש היכא דהוא ג"כ טובת הלוקח ולכך בעי שיהי' לוקח ביפה דאז איכא רעת המוכר ועל המוכר לא שייך דינא דב"מ וז"ב ולפ"ז היכא דהולך לעיר אחרת דנקרא מוכר מפני רעתה א"כ אינו רעת הלוקח פשיטא דמוכר מפני רעתה בלבד סגי וגם נ"ל דבכה"ג מקרי ג"כ קונה ביפה כיון דהוא מוכרח להיות בעיר אחרת כל מה שקונה יפה הוא ודו"ק: ובזה מיושב היטב דברי הש"ך בס"ק ל"ח שלמד מזה דה"ה במי שצריך לילך מן העיר דמקרי בסי' ק"ץ