דברי שאול - עדות ביוסף - א ק

התחיל לבנות ומשום דכל שפא ושפא זמניה הוא וראי' ברורה דאף קודם שנבנה שייך דלא לטרדן שהרי התוס' שם הקשו על אביי דס"ל דאף פרעתיך בתוך הזמן נאמן ומשום דלא לטרדן מהא דתנן בבכור עד שלשים יום בחזקת שלא נפדה ואם איתא מאי קושיא הא שם בתוך הזמן פשיטא דאינו נאמן משום טענת דלא לטרדן ושם הוה ג"כ כטוען אחר מעשה ב"ד דמחוייב בתורה והוה מלוה הכתובה בתורה וע"כ דאין לחלק ומיניה נלמוד גם לדידן במקום דשייך שלא לטרדן דג"כ נאמן אף בתחלתו וגוף קושית הקצה"ח דא"כ יהי' נאמן כאן לומר מחלתי או מכרתי במגו דפרעתי אפשר דחשיב מגו במקום חזקה דפשיטא דאינו מוחל או מוכר בזה היכא דשניהם ניזוקין ומה"ט לא מועיל שום חזקה כאן כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ב וגם אפשר דמיירי בסירב דלא נאמן לומר פרעתי: שם ס"ה הרי הם ברשות שניהם. הט"ז הקש' דלשיטת הרא"ש דס"ל דאם אחד טען אבננו דהוצא ודפנא רשאי א"כ יהי' נאמן במגו דהי' טוען דהשני לא רצה לבנות רק בהוצא ודפנא ובניתי אני לבדי בנין חזק ע"ש. ולפענד"נ כיון דהאבנים והמקום הם ברשות שניהם א"כ שניהם מוחזקין בהם ואיך שיין מגו והא הוה מגו להוציא מחזקתן של שניהם דבחצי האחר מוחזק האחר וא"כ כל האבנים בחזקת שניהם והוה מיגו להוציא וכעין מ"ש הרמב"ן דלכך לא מועיל חזיז בכותל דא"א להוציא מחזקת השני בחזיז שאינו ראי' גמורה משא"כ בבקעה דאינו מוחזק בחזקת שניהם רק שהוא ספק ע"ש. ובזה מיושב היטב קושית התוס' ריש ב"ב שהקשו דל"ל הטעם דהם בחזקת שניהם דלכך אינו נאמן דת"ל דמחמת ספק חולקין ע"ש ולפמ"ש א"ש דאי משום ספק היה נאמן במגו וכקושית הט"ז ולא מקרי מגו להוציא דאינו נקרא מוציא כיון דאינו אלא ספק וכעין מ"ש הרמב"ן: סי' קע"א ס"ו והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים עיין סמ"ע ס"ק י"ד דלהעמיד אחר במקומו על חלקו כ"ע מודים דיכול למכור. ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"ב דף י"ג ע"ב ד"ה ש"מ דלמא ש"ה דאין יכול לומר אגוד שאין לו מעות ולפמ"ש א"ש דעכ"פ יכול למכור חלקו לאחרים ויהי' עבד של שני שותפין וא"כ לא יצטרך לכפות דיכול לישא שפחה וכיון דאגוד הוא די בשבת כל דהו כמ"ש התוס' ד"ה לישא. ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ב מק"פ על קושית הש"ס מע"ע דאכתי אצטריך התקנה כדי להתירו בקהל דכשימכור אכתי אינו מותר בקהל ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ יכול לישא שפחה תו ל"צ לכפותו דיכול לישא שפחה כמ"ש התוס' ד"ה לישא. והנה המלמ"ל כתב דרש"י בא לשלול אותה גירסא דגוד איכא דאגוד ליכא והיינו משום דאותה גירסא סברי כקושית התוס' דא"י לומר אגוד שאין לו מעות והיינו דלא סברי כסברת הסמ"ע רק כיון שאין לו מעות א"י למכור חלקו ג"כ לאחרים וכסברת י"ח לקמן ולפ"ז זהו דוקא קודם שידענו מלא תוהו דהש"ס היה מקשה דל"ל לא תוהו ת"ל משום גוד וע"ז משני דאגוד ליכא אבל למאי דמסקינן משום לא תוהו ולקיים מצות פו"ר א"כ פשיטא דיכול לומר אגוד כמ"ש הש"ך כאן בשם הב"ח דכשמגיע לו הפסד גדול אז גם הי"ח מודים וכאן מגיע לו הפסד גדול דלא יוכל לקיים המצוה מכל וכל ולכך יוכל למכור לאחרים דעכ"פ ישא שפחה. ובזה נראה דלכך כופין והקשו התוס' דאיך אומרים לרבו חטא דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ולפמ"ש א"ש דל"ש כאן לעולם בהם תעבודו כיון דאי בעי יכול העבד להפקיע עצמו ע"י גוד או אגוד אף שאין לו מעות משום דמגיע לו הפסד גדול וכמ"ש וא"כ ל"ש העשה כיון דבידו לבטלה וכעין מה שאמרו בכתובות דף ל"ט כיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה ע"ש ברש"י ותוס' וה"ה בזה כיון דבידו לומר גוד או אגוד לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ אינו עובר ושפיר כופין אותו. שוב נזכרתי שבחידושי הרשב"א בשבת דף ד' תרץ לקושית התוס' הנ"ל דכיון דחציו ב"ח לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו והדבר תמוה כיון דעובד את רבו ביום שלו שפיר מקיים לעולם בהם תעבודו כמו בעבד של שני שותפין ולפמ"ש א"ש דכיון דחציו ב"ח א"כ יכול העבד לומר גוד או אגוד וניהו דהרב יכול לקנותו לעצמו כלו מלמדין אותו שישחררו כיון דעכ"פ יכול להפקיע עצמו ע"י שיאמר אגוד כיון דלא שייך בהו העשה עכ"פ והיא יכול לקיים מצות פו"ר שהיא מצוה גדולה דרק בשעת הדחק סגי בשבת כל דהו כמ"ש התוס' ד"ה לישא וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב מה שהקשו כלם על הרשב"א דלכאורה נעלם ממאור עיניו ש"ס ערוך גיטין דף ל"ח דפריך לאביי משום איסורא לא כפינן לרבו והא האי אמתא דהוה חציה ב"ח וכפאו לרבה ולפמ"ש הרשב"א ליכא קושיא דבחציה ב"ח ל"ש לעולם בהם תעבודו ולפמ"ש א"ש דבאמתא חציה ב"ח דלא שייך עשה דפו"ר דאיהי לא מפקדא דאף אם ישחרר כולה מי יימר דמקיימת וכמ"ש התוס' בב"ב שם ד"ה שנא' וא"כ שוב לא שייך דברי הרשב"א דכל הטעם דלא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו הוא משום דיכול לומר אגוד ואמכור לאחר כיון דהוה הפסד דלא יכול לקיים המצוה מכל וכל ועי"ז כפינן ליה שיקיים מצוה דפו"ר ובחציה שפחה וחציה ב"ח דסגי בשבת א"כ