דברי שאול דרשות ט

לרשעים א"ל רשעים יאבדו א"ל השתא חזית מאי דמבעי לך כשחטאו ישראל א"ל לא כך אמרת לי א"א לצדיקים א"ל רבש"ע לא כך א"ל אף לרשעים והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר והוא משולל ביאור א' דקדוק הרי"ף בחידושי אגדות משה רועה נאמן וזה דרכו בקידש להפגיע בעד פושעים עתה שביק לחסידותי' ואמר רשעים יאבדו ב' קשיא לי מה השיב לו הקב"ה השתא חזית מאי דמבעי לך דממ"נ בלי ספק הוא מדה נכונה ומאי כ"מ אם הוא בעית לו או לא ואם חלילה איני מדה נכונה איך יתכן דמבעית לך והא אין רחמים בדין ואמרתי בזה ב' דרכים דהנה התוי"ט פ"ה דאבות באר מאי דכתיב ארך אפים לשון רבים לפי שלפעמים אריכת אפים הוא רעה שעי"ז נעשה כליון שוטף חרוץ ולפעמים הוא לטובה שהצדיק מבטל הגזירה וביאור דבריו ע"ד מה שאנו רואין שאם הכלי מלא אויר והוא סתום מכל צד באופן שא"א להוציא שוב אויר אף כמלא נימא בלי ספק יתבקע הכלי והנה כי כן אדם החוטא כאשר יאריך לו הקב"ה אפו והוא יחטא בפעם בפעם בלי ספק כאשר יתמלא הסאה אז יגבה הקב"ה חובו ויעשה בו כליון שוטף חרוץ וזה לדעתי מ"ש בב"ק נ' כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו חייו ובמדרש רות הגירסא יוותרו מעי' אלא מאריך אף וגבה דילי' ולא נודע המליצה יוותרו מעי' ואם הוא קללה למה קלל במי מעי' יותר משאר אברי הגוף אמנם הוא הדבר אשר דברתי שכמו אם נתמלאו הבני מיעים ונסתמו נקבי היציאה ואין מקום להוציא את בלעם אז ע"כ יותרו מעי' כמו כן אם האדם חושב שהקב"ה וותרן הוא וחוטא כפעם בפעם יוותרו מעי' אלא מאריך אף וגבה דילי' ועון אינו נמחק ולפ"ז זה שטען משה רשעים יאבדו והיינו דבשלמא לצדיקים אריכת אפים לטובה שהם חטאו במקרה והמקרה לא יתמד ואח"כ ישובו בתשובה ולא יתמלא הסאה א"כ הוא טובה להם אבל לרשעים יאבדו היינו שעי"ז ע"כ יאבדו במלאת ספקם ויצר להם וע"ז השיב לו הקב"ה חזי מאי דמבעית לך והיינו כמ"ש התוי"ט דאם יש צדיק שמבטל הגזירה אז אריכת אפים הוא לטובה ולכך כשחטאו ישראל ועמד משה וביקש רחמים עליהם א"כ הי' אריכת אפים לטובה אם הבין שזהו מדה נכונה ובקש ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברה לאמר ובזה י"ל קושית התוס' בב"ק דף כ' דבחלק משמע שא"א הוא טובה ובעירובין משמע דהוא רעה ולפמ"ש הדבר מבואר שאם יש צדיק הוא טובה ואם לאו הוא רעה ודו"ק. עוד נראה לי בביאור המאמר ע"פ מ"ש קהלת אשר אין נעשה פתגם הרעה מהרה ע"כ מלא לב בני אדם לעשות רעה וביאר רש"י שם דאם הי' הקב"ה מעניש תיכף כשחוטא אז לא הי' אדם חוטא עוד כי ראו שיש משגיח המעניש אמנם להיות הקב"ה בחסדו מאריך אף חושבין הרשעים שהקב"ה עזב את הארץ ומלאו לב ב"א לעשות רע וכן מצאתי במדרש קהלת ע"י שאדם חוטא ואין מדת הדין פוגעת בו ע"כ מלא וכו' ע"ש במדרש ובמ"כ ובזה פירשתי מ"ש הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ובזבחים ק"ב אמרו כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הוא מתיירא ומתעלה ומתקלס א"כ לצדיקים עאכו"כ לרשעים והוא תמוה למה אמרו דוקא כן במיתת בני אהרן ולפמ"ש א"ש דשם תיכף כשחטאו והקריבו אש זרה נענשו כדכתיב ותצא אש וגו' א"כ ראו כל העם כי מדת הדין פגעו בם ומזה למדו שלא יחטאו וז"ש בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד וזמ"ש אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימותו ופירש"י משל לרופא וכו' זה הזהירו יותר מן הראשון והמזרחי תמה דמה שייך במצות התורה דזה הזהירו יותר מן הראשון ולפמ"ש א"ש דראו שהקב"ה מעניש תיכף ועושה דין ומעתה זה שתמה מרע"ה באהבתו לבני ישראל ואמר אדרבא שע"י א"א מלא לב ב"א לעשות רע וע"כ מוטב לבחור הרע במיעוטו שרשעים יאבדו ועי"ז הנשארים ישמעו ויראו אמנם באמת ענין אריכת אפים טובה גדולה דבאמת אם אדם א' חוטא או רבים אבל לא חלילה כללות ישראל שייך לומר שלא יאריך אף ועי"ז יציל הכללות אבל אם חלילה כל עדת ישראל ישגו א"כ אם לא יאריך אף יהי' כליון וחלילה להקב"ה מעשות כדבר הזה וע"כ מוכרח להיות מאריך אף וזה שאמר חזי מאי דטבעית לך כשחטאו ישראל אז הבין מרע"ה מעלת אריכת אפים ודו"ק והנה ז"ש הנבואה חטאים תרדף רעה היינו שלא יבינו מעלת אריכת אף ואמרה חטאים תרדף רעה ורדיפה הוא מורה על תכיפת ומהירות תיכף שיחטאו תשיגם הרעה חלילה וע"ז אמרה התורה יביא קרבן ומתכפר וביאור הדברים ע"פ מה שפירשתי מאמר חז"ל בברכות ע"פ שמור רגלך כאשר תלך לבית אלקים מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע ואמרו שמור רגלך שלא תחטא ואם תחטא הבא קרבן מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע שאינם מבחינים אם על הטובה הם מביאים קרבן או על הרעה והוא פליאה דמה שייך טובה ורעה בהבאת הקרבן וע' צל"ח שנדחק בזה אמנם כראה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם במורה בטעם הקרבנות שהוא לפי שהי' קדמוני אומות עובדים לבעלי חיים כטלה ולשור וכדומה ע"כ אמר הקב"ה שיקריבו הקרבנות לשמו וידעו כי לא אלהים המה והרמב"ן תמה בזה דא"כ לעתיד כי יהפוך אל העמים שפה ברורה ויעבדו את ד' מה מקום לקרבנות וע"כ כתב שהקרבנות הם עניני התעוררות לתשובה שע"י שמצייר בנפשו שהי' ראוי לשרף ע"י חטאי בגופו ונפשו והקרבן הוא תמורה ועי"ז יתעורר לעשות תשובה ע"ש וההבדל בין הרמב"ם והרמב"ן שלהרמב"ם מלבד שהקרבן מכפר הוא עוד עושה מצוה בהבאת הקרבן לשרש אחר טעותם של עובדי ע"ז ולהרמב"ן אין תועלת בהבאת הקרבן ואם לא יחטא הי' טוב יותר רק שאם חטאו מביאין קרבן ובזה פירשתי מ"ש כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלקים רוח נשברה והיינו כמ"ש הרמב"ן שהקרבנות אינן מכוונות בעצם רק במקרה אם יחטאו וכמ"ש כי לא צויתי אבותיכם על עולה וזבח וכו' וע"ז אמר מופת לזה הטיבה ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק והרי לעתיד אין מקום לקרבנות לפי טעמו של הרמב"ם כדבר האמור ויש להמתיק יותר הענין עפ"י מה שאנו רואין במלכותא דארעא יש כמה מסים שהמלך הטיל על העם בבחירתו ויש מין מסים שאינן רק בדרך קנס אם עובר על מצית המלך עד"מ אם הביא סחורות למדינתו אשר לא הרשה והנה כמו כן במלכותא דרקיע להבדיל בעוה"ז הקרבנות אינן רק בדרך קנס אם עבר וחטא אבל בעתיד לבא יהי' זבחי צדק כמ"ש הרקנטי שענין הקרבנות הוא שמקרב ישראל לאביהם שבשמים ובזוהר מוזכר כמה פעמים וסודו ידוע וז"ש שמור רגלך שלא תחטא והיינו שלא תחשוב שאני חפץ בקרבנות רק שאם תחטא הבא קרבן וע"ז אמר מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע והיינו שהכסילים חושבים שענין הקרבנות הוא טובה ולמצוה יחשב וז"ש שאינם מבחינים אם על טובה או על הרעה הם מביאים אם הוא בעצם או במקרה ודו"ק. והקב"ה אמר יעשה תשובה ולכאורה היינו קרבן היינו תשובה אמנם נראה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וביאר שבאמת במצוה אחת אם אדם עושה אותה בשלימותה יכול להשיג השלימות הנפשי' ומה שנתן תרי"ג מצות הוא לפי שרצה לזכות את ישראל שבתרי"ג מצות יוכל עכ"פ כל א' מישראל לקיים מצוה א' על שלמותה ע"ש והענין הוא דומה למ"ש החוקרים כי נמצא כמה וכמה עשבים שברא אותם הקב"ה לתרופת מחלה א' ואף שבא' מהם די מפני שיהי' מזומן לכל אדם ע"כ הרבה למען ישיגו בקלות ומטעם זה ברא הקב"ה ב' אזנים ועינים ורגלים וידים לפי שהם איברים נכבדים ואף אם חלילה יפקד א' מהם יוכל להעזר בהשני וז"ש עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם ולפי"ז ענין התשובה היא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסרון חמל על נפש האדם שהוא עלול לחטא וע"כ אמר שיביא קרבן ויתכפר וע"כ חשב הקב"ה שמה יעשה הדל שלא ישיג ידו לקרבן גדול ואמר שיקריב בדלי דלות עשירית האיפה וז"ש כי ירבה לסלוח זהו עשירית האיפה שויתר הקב"ה משלי והיני שהקב"ה הרבה הסליחה שאף הדל שבדלים יוכל להשיג כפרה וע"כ חשב הקב"ה מה יעשו עניי הצאן בזמן שאין בית המקדש קיים ע"כ אמר שיעשו תשובה ובזה א"צ שום דבר ובזה מבואר ע"ש כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך וכו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו וביאר הרמב"ן דקאי על מצות התשובה והיינו שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהי' כקל להם להשיג הקב"ה בפיך ובלבבך והיינו התשובה שיסכים הפה עם הלב ולכך כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכמובא למעלה היינו שרק בציירו עניני הקרבן על מה הוא בא ויתודה על חטאיו נחשב לו כעולה וכזבח ע"כ יהי רצון שנזכה לעשות תשובה שלימה ובא לציון גואל אמן: בעז''ה דרוש לשבת שובה שנת תרי"ב והרוצה לדעת יעיין סוגיא דיבמות דף ל"ב ל"ג בסוגי' דכולל ובחולין דף ק"א ע"ב. זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה. ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה הא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת. אמר ר"א ב"י בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה א"ה מאי ארי' זר אפי' כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר. והנה זה יצא ראשונה דקשה טובא לפי מה דמוקי בשחיטת פרו של כה"ג א"כ יקשה למה חשוב זר ששימש בשבת והא איכא שלשה דהרי בשבת דף ע"ה נחלקו רב ושמואל בשוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת כשמה ופריך משום צובע אין ומשום נטילת כשמה לא אימא אף משום צובע והרמב"ם פי"א משבת פסק כשמואל דהחיוב משום נטילת נשמה והקשה הלח"מ למה לא פסק כרב משום צובע אמנם היטב אשר דבר בזה זקיני הח"ץ ז"ל בתשובו' סי' צ"ב דרב ס"ל יש צביעה באוכלין ואנן קיי"ל אין צביעה באוכלין כמו דאין עיבוד באוכלין ולפ"ז קשה דהרי המל"מ פי"א משבת הלכה ה' הקשה בהא דאמרו במנחות תקריב מלח אפילו בשבת ולמה איצטריך והא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי"ל אין עיבוד באוכלין והשיב לו הרב מוה"רי אלפנדרי שמצא בשיטה במס' מנחות (וכמדומה שכן ראיתי בספר מזבח כפרה) שהקשה כן ותי' כמו דקרבן מוסף בשבת כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאיני נאכל ולפ"ז כאן כיון שפרו של כה"ג הי' נשרף א"כ שייך גם משום צובע דהא אינו נאכל א"כ שוב יקשה למה לא חשוב בזר ששימש בשבת שלשה שתים משום שבת ואחת משום זרות והוא קושיא נפלאה ולכאורה רציתי לומר דהנה הקשיתי בהא דחייב בזר ששימש בשבת משום נטילת נשמה דהנה זה רבות בשנים הקשיתי בהא דאמרו בפסחים דף ע"ב השוחט בשבת בחוץ לע"א חייב שלש חטאות מה תיקון אמר רב עוירא שמוציא מידי אבר מן החי ופרש"י לב"נ והיינו דישראל לא הוי תיקון בקדשים ועיין צל"ח ולפ"ז הרי התוס' בשבת דף ק"ו ד"ה חוץ הביאו בשם ר"ח דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא באותו שעה אלא לאחר מיכן שלאחר שנעש' חבור' בא הדם ולאחר שכלת' ההבער' בא האפר. אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציא מידי אבמה"ח ע"ש: והנה לפי מה דאמרו בחולין דף ל"ג מזמנין לישראל על בני מעיים ואין מזמנין כותים על בני מעיים מ"ט בישראל דבשחיטה תליא מלתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אישתרי לי' בנכרים דבנחירה סגי לי' ובמיתה תליא מלתא הוי כאבר מה"ח ולפ"ז כיון דמפרכסת אסור לב"כ אם כן לא