דברי שאול דרשות פח

מיירי לפי הס"ד בלא מעכשיו וא"כ לא עבר למפרע דמהיכי תיתי לחוש שמא לא יפרע ובזה מיושב מה דקאמר הש"ס ומנא תימרה דשאני לן בין מעכשיו ללא מעכשיו דתניא והקשה הפ"י והגאון מהר"א ברודא דמה אילמא הך ברייתא מהך מתני' ולפמ"ש א"ש דשם בודאי מוכרח לחלק בין מעכשיו דאם לא מהיכי תיתי יעבור למפרע שהרי רשי' פי' על הא דאמר ואם אמר הגעתיך עובר דהיינו למפרע וא"כ שוב ע"כ מיירי בדאמר לו מעכשיו והכה הר"ן הקשה בהא דמוקי בהרהינו אצלו ואמר לי' קני מעכשיו דמותר לאחה"פ ואמאי נימא כיון דבידו לפדותו חשוב כחמץ של ישראל כדאמר גבי חלה מגו דאי מתשל כדידי' דמיא ויעבור בב"י ותי' דבמחוסר זמן ל"ש הואיל. והנראה דבאמת צ"ב האיך שייך לומר הואיל ובידו לפדותו הא ל''ש זכי' באה"כ ולא מצי לזכות בו ועיין בתוס' סנהדרין ד"פ שהוכיחו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים משום דאל"כ אינו במכירה וה"ה בחמב"פ וכבר האריך בזה הנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' י"ט לתמוה וע"כ צ"ל כיון דבאמת ב"ד אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותן א"כ גם בזה כל שראינו שקנה חמץ ורצה לזכות עשאן הכתוב כאלו הן ברשותן ועיי' בנו"ב שהרגיש קצת בזה ולפ"ז זה דוקא באם באמת קנאו ורצה לזכות עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אבל איך שייך לומר דבידו לפדותו הא באמת אין לו זכי' ואין בידו לפדותו ורק שאם יקנה יכנס ברשותו וזה לא אמרי' וכמ"ש התוס' בדמ"ו דהואיל ואי בעי פרק לא אמרי' דא"כ הי' קונה אותו ואטו נחשוב חמץ של עכו"ם כשלו הואיל ואי בעי קני ליי והיינו דכ"ז שלא קנאו ולא רצה לזכות ל"ש בידו לעדותו וז"ב אמנם נראה דזה דוקא אם הוא של נכרים פשיטא שאין יכול הישראל להכניסו ברשותו עד שיהא לו קנין גמור וא"כ בפסח דא"א להכניסו ברשותו ל"ש הואיל דהא אין בידו לפדותו אבל אי נימא דנכרי ל"ק משכון א"כ עדיין לא נפיק מרשותי' דישראל א"כ נהי דיש שעבוד עכו"ם עליו עכ"פ הוי כעין שאר חמץ שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אעפ"י שאינו ברשותו וממילא שייך הואיל ובידו לפדותו ול"ש לומר דאין זכי' באה"נ דזה דוקא אם צריך לקנותו בקנין אבל הכא ברשותא דישראל קאי והוי כשאר חמץ וז"ב ובזה יש לישב קושי' התוס' שהקשו לאביי נהי דל"ק משכון הא למפרע גובה ואמאי ד''ה עובר בסיפא ולפמ"ש א"ש דשפיר עובר דשייך הואיל ובידו לפדותו דהרי באמת אם הי' פדאו ל"ש למפרע ה"ג כמ"ש התוס' באמת אח"כ א"כ שוב ל"ש הואיל וא"ל דאין זכי' באה"נ ול"ש הואיל דז"א דנהי דאין זכי' אבל של הנכרי לא הוי ושייך הואיל. אברא דלפ"ז יקשה בהא דאמר שם אא"ב למפרע ה"ג אמטו להכי מותר בהנאה וקשה להס"ד דלא מיירי בהרהינו ואיך מותר בהנאה לאביי דהא שייך הואיל והנראה דלענין הנאה הא אנן קי"ל דקנסא קניס ר"ש לעבור עליו בב"י וכיון דעכ"פ אינו מחויב לפדותו ל"ש קנסא לכך מותר בהנאה ועיין במג"א סי' תמ"א ס"ק ג' אבל לענין לעבור עליו בב"י פשיטא דעבר ודו"ק. אולם עדיין קשיא מאי פריך ותסברא אימא סיפא וכן הא דמוקי פלוגת' דר"מ ורבנן בענין למפרע ה"ג והא שם עובר קתני ובעיקר הדבר נראה דהנה בגוף קושי' הנו"ב כתבו האחרונים לפמ"ש הר"ן בע"ז בהא דאמרו גזירה דלמא מגבי לה והדר מבטל לה והקשה הר"ן האיך שייך זכי' באה"כ וכתב כיון דבשעת זכי' הי' של נכרי ובשל נכרי הי' מועיל בטול וא"כ זכיתו ובטולו באים כאחד ומכאן אתה דן לחמב"פ עיי"ש וכוונתו כיון דברגע שזוכה בשל נכרי הי' מותר בהנאה לאחה"פ וא"כ בעת הזכי' הי' באים זכותו ובטולו כאחד ולכך מועיל קני' בחמב"פ ולפ"ז זה דוקא בחמץ של נכרים דבעת שהי' של נכרי הי' מותר לאחה"פ ושייך בו זכי' אבל כאן איך שייך לומר הואיל ובידו לפדותו לכך יאסר דא"כ כשהי' ביד נכרי קודם פדי' ג"כ נאסר משום הואיל ובידו לפדותו וא"כ שוב לא שייך בו זכי' דאין זכי' באה"נ דגם קודם פדי' הי' אסור ומכאן יהי' ראי' לספיקת העב"א סי' תמ"א ס"ק ג' דאם לא אמר מעכשיו אי מחויב לפדותו מעכו"ם ולבערו דאל"כ מקרי פורע חובו באה"נ ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו שחייב לעשר ומזה מוכח דמחויב לבערו דאל"כ אכתי שייך הואיל ואי בעי פודה וא"ל דא"כ אסור ביד נכרי דז"א דכיון דאין הישראל מחויב לבערו א"כ שוב הי' מותר ביד הנכרי ושייך בו זכי' וצ"ל דמחויב לבערו ועט"ז ס"ק ב' דלכתחלה ודאי אסור להלוות ע"ז שלא יפדנו דהו"ל כמטמין ובזה יש לישב קושית התוס' דלאביי דלמפרע ה"ג אמאי ד"ה עובר ולפמ"ש א"ש דהנה המעמיק בדברי המג"א במש"כ דאל"כ פורע חובו באה"נ והיינו דקא משתרשי לי' זה דוקא כשעושה פעולה להיות משתרשי אבל אם אינו עושה פעולה רק שממילא הוא ל"ש משתרשי ומעתה לאביי דלמפרע ה"ג א"כ הענין ממילא ואינו עושה שום פעולה שייך שפיר הואיל דכ"ז שהוא ביד הנכרי יהי' מותר דהא לא עשה שום פעולה ומשתרשי לי' ומה שהרהין אצל הנכרי הוא לפי שיהי' בטוח על חובו אבל לרבא דבעי שיאמר מעכשיו שוב מקרי משתרשי לי' ול"ש הואיל דהא ביד הנכרי נמי אסור כיון דמחויב לבערו ומעתה לכך עובר לד"ה לאביי כיון דלמפרע ה"ג שוב שייך הואיל שהרי ביד הנכרי יהי' מותר ולא עשה שום פעולה ולהס"ד דמיירי בלא הרהינו הי' אסור גם לאביי דל"ש הואיל דכ"ז שלא נתן לו פשיטא דאסור ליתן לו דקא משתרשי באה"נ ודו"ק: והנה הב"ח כתב דאף דאמרי' גבי חלה הואיל ואי בעי מתשל כדידי' דמיא היינו דוקא לענין איסור בל יראה בפסח עצמו אבל באיסור החמץ לאחה"פ לא אמרי' הואיל והפר"ח תמה דכל חמץ שעבר עליו בב"י אסור בהנאה לאחה"פ משום קנסא כמ"ש המ"מ סוף פרק ד' לענין תערובות חמץ והנראה לי בישובו של קושי' דנימא הואיל ובדרך שדרך בו הרב ב"ח דהנה אמרתי לישב קושי' הנו"ב האיך יוכל לקנות חמב''פ הא אין בו זכי' והנראה דהנה בהא דאמרו ב"מ ד"ב דהו"א מאי מצאתי' ראית' ומציאה בעלמא ליקני בראי' קמ"ל ותני מצאתי' דבראי' בעלמא ל"ק והקשו התוס' הא בדקי"ח אמרי' הבטה בהפקר קני ובארתי בזה דהנה הטעם דהבטה בהפקר קני נראה ד"ח דבשלמא כשקונה דבר מחברו צריך לעשות ב' מעולות להוציא מרשות זה ולהכניס לרשותו א"כ זה צריך ענין קני' וכונת קני' שמוציא מרשות זה ומכניסו לרשות אחרת. אבל הפקר דא"צ קנין רק להכניסו ברשותו בלבד וא"צ להוציא מרשות אחר לרשותו לכך סגי בהבטה בעלמא. ועפ"ז נלפע"ד דדוקא במציאה שא"צ להכריז אבל במציאה שצריך להכריז א"כ ל"ק בראי' בעלמא דהא אולי יהי' של אחרים ועדיין לא פקע שם בעלים מיני' ולפי"ז במשנה דשנים אוחזים כתב הרא"ש דמיירי במקום שרובה נכרים ושפיר הו"א מאי מצאתי' ראיתי' דקני דפקע שם בעלים מיני' ובזה מיושב קושי' התוס' דהקשו בכמה משניות מבואר דל"ק בראי' ולפמ"ש א"ש דשם מיירי במקום שמכריזין בודאי ל"ק בראי' אבל כאן הו"א דבראו' קני' דהוי כמו הפקר ע"כ קמ"ל דל"ק. וע"ז פריך מרבנאי דמצאתה עד דאתא לידי' משמע דמיירי באבדת עכו"ם דמותר בגזל ואפ"ה בעי את לידי' וא"כ בודאי ל"ק במציאה כיון דמשכחת שיהי' של בעלים אבל בהפקר ודאי קנה בהבטה ודו"ק ולפי"ז אני אומר לישב קושיי הנו"ב דשאני כל אה"נ דלכך ל"ש זכי' כיון דשי' גדולי הפוסקים דאה"נ מקרי של בעלים עדיין א"כ צריך הוצאה מרשות בעלים והכנסה לרשותו וזה ל"מ. אבל קנה חתב"פ כל דיצא מרשות עכו"ם ע"י קני' ובחמץ ל"צ הכנסה לרשותו דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בזה שייך זכי' אף שהוא מאה"נ משום דא"צ רק הוצאה מרשות עכו"ם אבל לא הכנסה ברשותו משום דבלא"ה הוא ברשותו. ומעתה לפי' אמרי' הואיל ובידו לפדותו דבאמת הוא של הישראל רק שיש לעכו"ם שעבוד ע"ז וכל שהחמץ מפקיע מידי שעבוד אז ממילא נשאר של ישראל ושייך הואיל וז"ב וזה בתוך הפסח דחמץ מפקיע מידי שעבוד אבל לאחה"פ דהשעבוד של העכו"ם במקומו וצריך הישראל לה להוציאו מרשות העכו"ם לרשותו שוב לא קנסו ודו"ק. ובזה מיושב קושי' הב"ח מאי פריך הש"ס ותסברא אימא סיפא והרי למ"ד התם עובר הכא א"ע ותמה דלדבריו מהראוי שיעבור עכ"פ בפסח משום ב"י ולדברי א"ש דהרי לאביי דס"ל למפרע ה"ג חמץ אינו מפקיע מידי שעבוד ולפי"ז שוב ל"ש הואיל דהא אין זכי' באה"נ וא"ל דא"צ להכניסו ברשות הישראל ומהראוי שיעבור דז"א דלאביי דלמפרע ה"ג אינו מפקיע מידי שעבוד וצריך להוציא מרשות עכו"ם ולהכניסו ברשותו שוב אין זכי' ול"ש הואיל ודו"ק. והנה המקו"ח סי' תמ"א נסתפק בתנאי שהתנה הלוה ואמר לו מעכשיו יהי' שלך שאם לא אפדנו עד זמ"פ והוזלה אח"כ המשכון אם יוכל המלוה לתבוע חובו לכפותו לפרוע לו או נימא שהחליט לו המשכון וכתב שיכול לכופו דהתנאי שהתנה הלוה לא הוי רק חוב או קנס כדי שיפרע לו ולא לבטל הלואה ומדמי להא דמבואר בח"מ סי' מ"ב פ"ט בשנים שקבלו פשרנים בקנין. לפע"ד לא נהירא דל"ד לשם דשם הי' בדרך קנס משא"כ כאן כל שאמר מעכשיו ומבטל האסמכתא פשיטא שלא הי' בדרך קנס רק בדרך תנאי והעיקר נראה דבאמת הרי הוי אסמכתא גם לגבי הלוה רק שהלוה אומר מעכשיו ומעכשיו מסלק אסמכתא אבל אם הוזל ואנו דנין נגד המלוה שוב הוי אסמכתא גמורה ולא גמר וקנה המשכון באופן זה והמלוה יכול לכפותו דבזה יש לישב דברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח שהביא הש"ך סי' ע"ג שכ' על דברי הרמב"ן שהביא ראיה דבמשכון ל"ש אסמכתא מהא דאמרו המלוה על המשכון ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני אין לך בידי כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו המשכון בין רע ובין יפה וע"ז כתב הרא"ש דאין ראיה דהא דקתני הגיעו היינו שאין המלוה יכול לחזור דסבר וקבל בתורת פרעון. וע"ז תמה השיך דכי בשביל שאמר לו הלוה אם לא אתן אפסיד יפסיד המלוה החובו ולפמ"ש א''ש דבאמת י"ל דהחליט המשכון למלוה רק דהוי אסמכתא לגבי המלוה וזה שייך כשהוזלו אח"כ י"ל דלא אסיק אדעתי' אבל שם דהוי המשכון מתחילה רע ואינו שוה שפיר קתני דהגיעו למלוה ודו"ק. ובזה יש להבין דברי המג"א בסי' תמ"א ס"ק ב' שהקשה כיון דאם נאנס המשכון חייב לשלם הוי ברשות ישראל והדבר תמוה דלמה יצטרך לשלם אם נאנס הא כל שאמר לו מעכשיו הרי נקנה למלוה מה איכפת לי' שנאנס אח"כ וכבר תמה בזה באו"ת סי' ע"ב ס"ק י"ב ולפמ"ש שפיר מקש' המג"א דלגבי המלוה ל"ש לומר דהחליט המשכון דלגבי הוי אסמכתא ודו"ק ובישוב קושי' המג"א נלפע"ד דהרי שי' הראב"ד דל"ש אסמכתא לגבי נכרי אבל הרשב"ם וכל הפוסקים חלקו בזה דשייך אסמכתא וצ"ל דאף דלגבי הנכרי ל"ש אסמכתא מ"מ לגבי ישראל שייך אסמכתא ול"ק ולא תקנה עד שיסלק האסמכתא ועיי' מג"א סי' תמ"ח סק"ד. ולפי"ז כיון דלגבי הלוה ל"ש אסמכתא דהרי אמר מעכשיו רק דלגבי המלוה שייך אסמכתא וכיון דהמלוה נכרי ולגבי ל''ש אסמכתא א"כ שפיר כשנאנס לו לא יצטרך לשלם לנכרי כקושי' התומים ובזה מיושב היטב קושי' התוס' דלאביי האיך יתרץ דלסיפא אמאי ד''ה עובר ורישא אמאי א"ע כיון דלמפרע ה"ג. ולפמ"ש א''ש דל"ש למפרע ה"ג דזה ודאי כל דלא גבה בסוף ל"ש למפרע ה"ג וכמ"ש התוס' בתרוצם ושוב שייך קושי' המג"א דאם היה נאנס היה הישראל מחויב לשלם דהרי ל"ש למפרע ה"ג דהרי ל"א לידי גוביינא וכ"ש הרי עומד ברשות ישראל ועובר עליו לד"ה ול"ש לומר דאין אסמכתא לעכו"ם דהא באמת נכרי לכ"ע ל"ק משכון רק משום דלמפרע ה"ג אתינן עלה ובזה ל"ש כל שנאנס ולא אתי לידי גוביינא ומכ"ש ברישא דישראל שהלוה לנכרי ודאי א"ע דהא