דברי שאול דרשות פו

לאוקמא בעומדת באגם הא אף בחצר לא קנה ולשיטת הר"ן פ' הכותב אף באגם קנה א"כ היכי מוקי באגם ולענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור לשיטת הרמב"ם דאמאי לא יקנה לו חצירו ניהו דלא קני' לי' קודם מ"מ תקנה לו חצירו אמנם מכאן ראי' לשיטת הרשב"ם דחצירו של הנפקד נקנה להמפקיד א"כ כשאמר לו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים א"כ עד שלשים הוי כחצר דהמפקיד וא"כ כבר נקנה לו חצירו להמפקיד והי' יכול לחזור בו עד אחר כך ולכך לא מצי קני לי' חצירו להנפקד עד שיחזור ויקנהו לו ומעתה כאן דא"ל בשעת שנתן לו לכשתגנוב ותחזור ותשלימני יקנה לך א"כ מתחלה הי' עומד כשתגנב יהי' של השומר ממילא הוי כאומר לו לכשתגנוב ותחזור ותשלמיני יוחזר החצר להשומר ויהי' נקנה לו חצירו ולכך הוצרך לאוקמא בעומדת באגם ולשיטת הר"ן דאף באגם קנה היינו ממשיכה הראשונה אבל כאן לא רצה להקנות ממשיכה ראשונה כדי שלא יהי' הגיזות והוולדות שלו כדאמרו שם א"כ לכך לא קני באגם וע' קצוה"ח סי' קצ"ז שהקשה כן לשיטת הר"ן ולענ"ד כמ"ש נכון וע' בנתיבות שם שהקשה בין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת הר"ן כמו שהקשו להגאון מוהר"מ ז"ל הנ"ל ולפע"ד מ"ש נכון מעתה כבא למחלוקת הגאונים וסברותיהם דבאמת כל שהנפקד קבל אחריות הוי לי' דבר הגורם לממון וקרינין בי' לא ימצא ולכך ס"ל דאין המפקיד עובר עליו דאינו ברשותו זהו סברת דיעה הראשונה אבל הרא"ש סובר דדבר הגורם לממון אינו רק היכא דליתא בעינא אבל כל דאיתא בעינא לא מקרי של הנפקד ע"י חיוב אחריות ואף דהתורה רבתה מלא ימצא היינו לענין שהנפקד עובר אבל לא להפקיע כחו של המפקיד דבאמת היא שלו וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא והחיוב על המפקיד כל זמן שהוא בעין וז"ב בסברתם ובזה מיושב מה שכתב הרא"ש על רבינו יונה וראיתו לא הבנתי וכבר הבאתי קושית הח"צ והש"א ולפמ"ש א"ש דבאמת פליגי ר"ש ורבנן בזה דר"ש ס"ל דמקרי דבר הגורם לממון דלאחר שגנבו וליתא להדבר בעין הם חייבין והו"ל דבר הגורם לממון ורבנן ס"ל כיון דבעת הגניבה איתא בעינא ולא מקרי ממון א"כ גנבו מהקדש ולא מהגנב ואף שאח"כ נתחייב באחריות דבר הגורם לממון לא הוי כממון לדידהו וגוף החפץ בעצמותו אינו שוה לו ומעתה בחמץ דריבה התורה ולא ימצא דאף כ"ז שהוא בעין מקרי ממון שוב י"ל דאין המפקיד עובר עליו דמקרי של הנפקד אף כ"ז שהיא בעין וז"ב ומצאתי בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ק"ס שהביא ראי' להרא"ש הנ"ל מהא דאמרו בסנהדרין דף קי"ב מהו דתימא הואיל וקבל אחריות כדידי' דמי קמ"ל וכתב שזהו ראי' שאין עלי' תשובה ולפמ"ש יש לדחות דאף דקבל אחריות דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כ"ז שהוא בעין ושאני חמץ דכתיב לא ימצא ודו"ק: דרוש לשבת הגדול שנת תרל"ד פ' בא שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל אחר כך כתיב שנית שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא פתח בשאור וסיים במחמצת וגם הנתינת טעם כי כל אוכל חמץ ונכרתה אינו מובן והנה הר"ן ריש פסחים כתב כי מה שהחמירה התורה בחמץ להשבית ולבטל ולא החמירה בשאר אסורין משום דחמץ הוא בכרת ולדבריו הי' מובן היטב הנתינת טעם אך אכתי אינו מובן מדוע פתח בשאור וסיים במחמצת והנראה בזה עפ"י מ"ש בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' קרבן ראשית תקריבו אותו לד' ואל המזבח לא יעלה לריח נחוח ועיין במדרש רבה במגלת שה"ש על פסוק שני שדיך אחת מקריר ואחת מרתחת ושלחו הרופאים ועשו ממנו תריאקה ע"ש במתנת כהונה ולענ"ד הכוונה בזה ע"פ מה דאמרו בירושלמי פ"ב מחגיגה והוא בתוס' שם בקצת שינוין התורה הזו דומה לשני שבילין אחד של אור וא' של שלג הטה בזה מת באור הנה בזו עת בשלג מה נעשה יהלך באמצע והכוונה לענ"ד כבר נודע מ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים לאבות בפ"א מה' דיעות שכתב שיש שתי קצוות רחוקות זו מזו שבכל דיעה ודיעה אינה דרך טובה והדרך הישרה הי' מדה בינונית שבכל דעה ודעה ע"ש שחשב הדיעות וקצה הטוב וקצה הרע ושניהם אינם טובים להטות רק על דרך הממוצע ומעתה זה שאמר בירושלמי התורה הזו יש לה שני שבילין א' של אור וא' של שלג והוא מליצה נמרצה שכמו שהאור והשלג הם שני קצוות המרוחקות זו מזו כמו כן יש בתורה שני שבילין שני קצוות המרוחקות ואם הטה בזה יותר מכפי הראוי מת באור והטה בזה יותר מהראוי מת בשלג מה יעשה יהלך באמצע הנה כי כן גם שאור ודבש הם מרוחקים זה מזה בשני הקצוות וע"כ רמזה התורה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' רק שילך בדרך המצוע אמנם מה שאמר קרבן ראשית תקריבו אותם נ"ל לבאר עפ"י מ"ש בפ' בראשית ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו וראיתי כתוב באהל יעקב בשם התנא האלקי מהרא"ו ז"ל שפירש עפ"י מה דאמרו בסנהדרין ק"ג נגע לא יקרב באהליך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבא מן הדרך ופירש רש"י שס' נדת קשה יותר מנדה ודאית שעל ספק הוא מצר ויצרו תקפו ואומר טהורה הוא ועל חנם אני מונע הנה ראינו מזה כי העיקר הוא שלא יניח היצר לבא אל הפתח שאם מניחו לבא אל הפתח הוא בא אל הבית וע"כ אמר לפתח חטאת רובץ מי שעומד על הפתח ורוצה לכנס להבית הנה אם יניחו ממילא הוא בא אל הבית אבל כשמגרשו בתחלה בטרם יפתה אותו בפתוי דברים אז ממילא לא יבא אל הבית וז"ש ואליך תשוקתו ואתה המשול בו והיינו שהוא משתוקק למצוא דברים קלים בתחלה ועי"כ ימשוך ויבא לדברים חמורים ולכך אמר ואתה תמשול בו שלא יניחו לכנוס ודפח"ח ובאמת שכן מבואר באו"ח ס' תר"ז בשם ר"י ריש ברכות שיותר יש לזהר בס' עבירה מעבירה וודאית ע"ש ובזה בארתי מה דאמרו בסנהדרין ב' ק''ב שר' אשי אמר למחר נפתח בחברין אתי מנשה אתחזי לי' בחלמא אמר חברך ותברא דאביך קרית לן מהיכא בעית למשרי המוציא אמר לי' מהיכא דקרים בשולי' א"ל מאחר דחכימת כלו האי מ"ט קא פלחיתו לע"א א"ל אי הוות התם הות נקיטנא בשפולי גלימא ורהטית אבתראי והמאמר מבהיל וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים וגם אני כתבתי בזה וכעת נראה שהתנצל מנשה שמה שבאו כ"כ לעבוד ע"ז הוא על שהניחו בתחלה להיצר שיעמוד בהפתח ולא גרשוהו ע"כ בא אל הבית וזהו המליצה מהיכא דקרים בשולא שכמו שהפת כל שלא התחיל לקרום אינו ראוי להקרא שם פת אבל משהתחיל לקרום ממילא נמשך ונגמר כל הפת וגם היצר כל שהניחו בתחלה מעט לפתות בדברים אח"כ נמשך ונגמר הדבר והסיתם לעבוד ע"ז וז"ש אי הות התם הויות נקיטת בשפולי גלימא והיינו שאתה לפי שכלך לא היית מבין על פתוי היצר והיית רץ אחריו ואנחנו גדולים יותר ובכ"ז הסית וגם יכול לנו עכ"פ מבואר שעיקר הי' ההתחלה וזה לדעתי מ"ש במיכה ס' ב' הוי חושבי עול ופועלי און על משכבותם באור הבוקר יעשוהו כי יש לאל ידם והנה כי יש לאל ידם אינו מובן ובילדותי פרשתי עפ"י מ"ש בפ' נח ויאמר ד' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות ופרשתי עפ"י מה דאמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף וביארו המפרשים הטעם משום דבמחשבה טובה אף שנאנס ולא גמר המעשה עכ"פ המחשבה הי' טובה ומחשבה רעה כל שנתחרט וכבש יצרו א"כ אינו מצטרף למעשה שדי בזה שכבש יצרו ולא עשה המעשה ומעתה זה כשלא עשו אבל כאן שאמר וזה החלם לעשות וע"כ ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות וגם המחשבה רעה מצטרף כי ראינו שלא נתחרטו ומעתה זה שאמר הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם ואף שזה רק מחשבה אבל כל שבאור הבוקר יעשוה א"כ מצטרף המחשבה רעה ג''כ וז"ש כי יש לאל ידם היינו כי יכלו לכבוש את המחשבה הרעה ולא כבשוה אמנם כעת נראה עפ"י מ"ש בהושע ז' כלם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה ישבות מעיר עלוש בצק עד חמצתו והכוונה לענ"ד דהנה זהו ההבדל שבין שאור לחמץ השאור הוא רק התחלה להיות מחמיץ והחמץ הוא שכבר נגמר חמצהו ומעתה זה שאמר כלם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה והיינו כמו שהתנור אפה את הלחם ויגמר חמצתו כמו כן ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו ובתחלה הי' מקום לגרשו אמנם הניחו אותו עד שנתחמץ לגמרי וזהו שאמר כאן הוי חושבי עול ופועלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה והניחו אותו עד שנתחמץ לגמרי וז"ש כי יש לאל ידם לגרשו בתחלתו שלא יניחו אותו לכנס להבית ומעתה ז"ש קרבן ראשית תקריבו ועל המזבח לא יעלו והיינו כמו שפירש רש"י שזהו קאי על שתי הלחם שחמץ תאפנה א"כ כיון שהמצוה שיתחמץ ממילא גם השאור שהוא התחלת חמץ בודאי אבל המזבח שמצותו מצות ממילא אסור גם השאור שהרי עי"ז יבא לידי חימוץ וזהו המליצה לדעתי מ"ש ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתוכם ורמז להם שתיכף יגרשו את היצר ולא יתנו המשחית לבא אל בתיהם ומעתה ז"ש ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והיינו שתראו שלא יניח אותו אף בתחלה וז"ש כי כל אוכל חמץ ונכרתה א"כ המצוה שלא יניח כלל להשאור שבודאי יבא אל הבית וע"כ צותה התורה להשבית השאור שזהו רומז אל היצר וד' ישמרני מהיצר ובא לציון גואל אמן: דרוש לשבת הגדול שנת תרי"ח בסוגיא נכרי שהלוה לישראל על חמצו פסחים ל"א גרסי' בג"מ אתמר ב"ח אביי אמר למפרע ה"ג ורבא אמר מכאן ולהבא ה"ג וכו' תנן עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אח"ה מותר בהנאה אא"ב למפרע ה"ג אמטו להכי מותר בהנאה א"א מכאן ולהבא ה"ג אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל הוי קאי הבמ"ע כשהרהינו אצלו לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם ע"ח ד"ה עובר והא איפכא מבעי' לי' למ"ד התם א"ע הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא הבמ"ע שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י וכו' ת"ק סדר הנ"מ ישראל מישראל וכו' אבל ישראל מעכו"ם ל"ק ור"מ סבר ק"ו וכו' ישראל מעכו"ם לא כ"ש אבל עכו"ם שהלוה לישראל ד"ה עובר התם ודאי עכו"ם מישראל ל"ק ע"כ והתוס' בד"ה אלא הקשו תימה לריב"א אביי האיך יתרץ דע"כ בדר"י קא מפלגי דא"כ סיפא אמאי ד"ה עובר אע"ג דל"ק כיון דלמפרע ה"ג ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע ה"ג והנראה דהנה בטוש"ע חו"מ סי' ק' הביא בשם ר"ח שאין נותנין זמן קבוע לפרעון אלא במלוה בסתם או שהתנה עמו שיפרענו כל עת יתבענו אבל הקובע זמן לחברו והגיע הזמן אין נותנין לו זמן אסר שכבר ידע הזמן והי' לו לטרוח לחזור אחרי מעות וכ"כ בעה"ת בשער ג' וכתבו שראיתו מסוגי' דאמרו ב"ח לאביי למפרע ה"ג ואי זבין מלוה בתוך הזמן מכירתו מכירה ואי הי' צריך זמן ב"ד לא הי' אומר דמכירתו מכירה אלא