דברי שאול דרשות פג

טבורו אל הארץ ואם חותכין הטבור מן הארץ נופל ומת ונמצא שהוא ממוצע בין הצומח והחי וכמו כן הקוף הוא הממוצע בין החי ובין המדבר כי הוא עצם חי ויש לו קצת תנועות מהמדבר ובזה המליצו שלכך זכה משה רבינו לקבל התורה כי משה רבינו הי' כדוגמת הממוצע בין אלקים ואנשים כמו שדרשו על פסוק איש אלקים מחציו ולמטה איש מחציו ומעלה אלקים וז"ש אנכי עומד בין השם וביניכם והיינו שהוא הממוצע כ"י בין השם ואנשים וזה בדעתי מ"ש חז"ל שבת פ"ח שמלאכי השרת שאלו מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה בא אמרו לפניו חמדה גנוזה כו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו' אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה וכו' אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה כו' שנאמר מאחז פני נשא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו כו' כלום למצרים ירדתם כו' כי' והיינו שהם לא הבינו שיהי' ילוד אשה ראוי יותר ממלאכי השרת וע"כ חמר לו אחוז בכסא כבודי והיינו שמשה רבינו הי' לו כח אלקות וגם כח אנושי וא"כ התורה יכולה להשתלשל ע"י אבל המלאכים הם רוחניים וא"א על ידם לשלשל התורה שתהי' ממוצעת והנה ע"ש והנחש הי' ערום מכל חית השדה היא ג"כ מפני שהי' ממוצע בין החי והמדבר שמצינו בו כח הדבור ומצאתי במהורש"א בחדושי אגדות שכתב זאת בסנהדרין נ"ט ע"ב והנה האדם הוא ג"כ ממוצע בין המלאכים ובין הבעח"י שהרי יש לו חומר וצורה ומצד הצורה הוא דומה למלאכים ומצד חומר הוא דומה לנפש הבהמיות וז"ש זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים את האדם בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ביום הבראם והיינו זכר ונקבה חומר וצורה והנה כתיב ירושלים הבנוי' כעיר שחברה לה יחדיו ששם עלו שבטים שבטי יה והיינו שא"י מקודש מכל הארצות וירושלים מקודשת ממנה שבה היא המקדש והמזבח וגם היא מכיון נגד בהמ"ק שלמעלה א"כ המנעל היא ממוצע ובזה יש לה בחינה ממוצעת והיינו כעיר שחברו לה יחדיו והנה הגר הוא ג"כ ממוצע שנפשות הישראלי חצובה מתחת כסא כבודו ולא כן נפשות אומות העולם וע"ז אנו מברכין שלא עשני גוי כמ"ש הב"ח והגר הוא ממוצע שיש לו נפש הבהמות ונפש הישראלי שזכה להדבק בהן והנה המנעל הוא ג"כ ממוצע שהעור משהופשט היא דומם ומ"מ יש לו כח מנפש החיוני וזה המליצה ודמנעלוהו ברגלוהי בר נש כמו שהאדם הוא מורכב מחומר וצורה כמו כן מבואר כל המאמר מה יפו פעמיך בנעלים בשעה שעולין לרגל שהי' עולין לירושלים המחברת והנעל הוא ג"כ המחבר וז"ש בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שהוא ראש לגרים. יהי רצון שנזכה לעלות לציון ברנה אמן: ומצאתי בירושלמי פ' האשה שלו' ה"ב על פסוק סכותה לראשי ביום נשק בשעה ששני עולמות נושקות זו את זו העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס וע' בפני משה שפירש דקאי על יום המיתה ועמ"ש בהגהותיי שם ציון ירושלים ולפמ"ש כאן א"ש דכבר פרשו בפסוק תוסף רוחם יגועון דביום המיתה נוסף עליו רוח בינה ודעת וא"כ ביום המיתה הוא מורכב מעוה''ז ועוה"ב וא"כ יש בו ענין ממוצע שבבחינה אחת הוא מקושר בעוה"ז ובבחינה אחת כבר הערה עולם רוח אלקית מעולם הבא וא"כ זה שאמר ששני עולמות נושקות זה בזה וע' ברכות דף יו"ד נסתכל ביום המיתה וכו' תוסף רוחם יגועון וע' צל"ח שם ובמ"ש נראה מה שנקרא משה עמודא דאמצעותא יעיין בתקונים בכמה מקומות משום דהוא עמוד האמצעי שהוא מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים וכן יעקב נקרא עמודא דאמצעיתא ע"ש הכתוב כי שרית עם אלקים ואנשים וצורת יעקב תחת כסא הכבוד כמבואר במדרשים ובפיוט יום שני של ר"ה בשחרית וזהו ענין החלום שרמז לו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ולכך נקרא עמודא דאמצעיתא ודו"ק: דרוש לשבת הגדול שנת תרל"א פסחים דף פ"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי רבי הטלה שלו וגדי שלי שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני ובש"ס אמרו פשיטא שחט גדי ואכל אע"ג דרגיל בטלה וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון הא תניא אין נמנין על שני פסחים כאחד מתניתין במלך ומלכה והתניא אין נמנין על שני פסחים כא' ומעשה במלך ומלכה וכו' באו ושאלו את ר"ג ואמר להן מלכה ומלך דדעתו קלה עליהן יאכל מן הראשון ואנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני ערש"י ותוס' מה שפירשו לענין מלך ומלכה והרמב"ם פ"ג מק"פ ה"א כתב הטעם במלך ומלכה משום שלום מלכות ואינו מובן ועכ"מ מ"ש בזה ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה תמוהים יותר שכתב דמלך ומלכה הוא משום חסרון דעת עבדים ומיעוט התעסקם במצות והנראה בזה דהנה בהא דפריך והאיך נמנין על שני פסחים כא' כתבו בתוס' דרש"י פירש דברייתא סבר אין ברירה וט"ז הקשו דמאי קושיא לוקמא מתניתין כמ"ד יש ברירה והנראה בזה דהנה בהא דאמרו בקדושין נ"א דמקדש שתי אחיות ואמר להן אחת מכן מקודשת לי כלן צריכות גט דאסור לבא על שום אחת מהן דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו והקשה הריטב"א הא אי אמרינן ברירה קדושין המסורין מתחלתן הוא. וכתבו התוס' רי"ד ודאי אם הי' אומר איזה שארצה היום או מחר בזה יש לסמוך על ברירה כיון שתלה ברצוני אבל זה שקידש מתחלה מספק שלא בירר איזה קידש אין לומר בזה ברירה ודבריו צריכין ביאור דלמ"ד דאית לי' ברירה אפי' היכי דלא תלה ברצונו נמי אמרינן ברירה כדאמרו ביומא דף נ"ה לקחו קיניהם בשותפות ומתה אחת מהם ופריך הש"ס נשקול ארבעה זוזי ונשדינהו ואידך לשתרו ובתמורה דף ל' בתוס' ד"ה ואידך לשתרו כתבו בשם הרמ"ר דכל דהאיסור לא הי' מבורר קודם התערובת ולאחר התערובת נולד האיסור סמכינין אברירה וא"כ ה"ה הכא אמנם בא"מ ס' מ"א היטב לראות בזה כיון דאינו אומר איזה שארצה היום או מחר ובשעת קדושין לא תלה במה שירצה א"כ אף דאח"כ מברר א' מהם. לא אמרינן היינו הך שקידש ודוקא אם אמר לאיזה שארצה יהי' קדושין א"כ בשעת קדושין תלה הדבר באיזה שירצה הו"ל קדושין וכן גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש הוא דמועיל דהו"ל שירים ניכרים בשעת הפרשה כיון דתלה התרומה במה שעתיד להפריש ומה שהי' עתיד להפריש יהי' שיריים ניכר אבל אומר שני לוגין בתוכו תרומה כיון דלא אמר שאני עתיד להפריש לא חייל ולא שייך אח"כ ברירה אף למאן דאית לי' ברירה ע"ש שהאריך ולפ"ז כאן שעשו שני פסחים דהוא לא הי' דעתו רק על אחד וא"כ הוא לא אמר איזה שארצה דאף דתלה בעבדו מ"מ לא הי' ניחא לו רק בא' עכ"פ זה ודאי דלא אמר איזה שארצה אבחר דהא לא הי' בדעתו כלל על שניהם וא"כ לא מועיל מה שהוברר אח"כ בעת האכילה ואף למ"ד יש ברירה בכה"ג שלא אמר מתחלה לאיזה שארצה לא מועיל וז"ב ומיושב היטב קושית התוס' ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ הלכות ערובין פ"ה בהא דפריך הש"ס פשיטא שחט גדי ואכל אע"ג דרגיל בטלה ומאי פשיטתי' הא לפמ"ש הרמב"ם פ"ו מערובין הכ"ג. אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערוב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שירצו הרי זה ערוב וכתוב הראב"ד שנה משנתו כמאן דאמר יש ברירה והה"מ תירץ דכן האמת דקי"ל בדרבנן יש ברירה וא"כ ממילא בדאורייתא אין ברירה וא"כ מאי פשיטותי' דהרי קי"ל דאין ברירה ולפמ"ש א"ש דבאמת נוקי המשנה כמאן דס"ל ברירה וכיון דסמך על עבדו מה שירצה ישחוט הוי כאומר לאיזה שארצה יהיו הקדושין דמועיל למ"ד ברירה אבל בשחט שני פסחים דלא עלה על דעתו כלל ע"ז לא מועיל אף למ"ד ברירה איברא דעדיין קשה עכ"פ מאי זה פשיטא ניהו דלמ"ד יש ברירה מועיל אבל אנן קי"ל דאין ברירה ומאי פריך פשיטא אמנם נראה דכאן דאמר לעבדו סמך על דעתו ול"ש ברירה ודוקא באומר לאחר שאינו סמוך עליו הוא דתלה בברירה והרמב"ם כתב באומר לא' ולכך תמה הראב"ד הא אין ברירה אבל באומר לעבדו ודאי יש ברירה ובזה מיושב היטב מה שלא הקשה הראב"ד על הש"ס ולפמ"ש א"ש דבש"ס נקט או שאמר לעבדיו צאו וערבו עלי וסמך עליו בכה"ג ודאי יש ברירה אף למ"ד אין ברירה אבל הרמב"ם דנקט שאמר לא' בזה שפיר השיג הראב"ד שנה משנתינו כמ"ד יש ברירה ומה יקר בזה לשון הרמב"ם פ"ג מק"פ בה' א' האומר לעבדו צא ושחוט עלי ובה' ב' כתב האומר לשלוחו וכו' וכן הדין באומר לעבדו ועכ"מ שכתב רבינו שינה שכתב האומר לשלוחו ובמשנה נקט האומר לעבדו ולפמ"ש א"ש דבהלכה א' דוקא בעינין שיאמר לעבדו דהא אנן קי"ל דאין ברירה אבל בה' ב' סגי גם באומר לשלוחו ולאו דוקא עבדו ודו"ק כי קצרתי נחזור לענינינו דבזה מיושב היטב מה שאמר ר"ג מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני והקשה השעה"מ פ"ו מערובין שם דבהא דאמר ר"ג בקדושין ד' כ' עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע והקשה הריטב"א בחדושיו הא קי"ל אין ברירה וכתב הריטב"א דר"ג ס"ל יש ברירה ע"ש וא"כ למה אמר ר"ג אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא הוא ס"ל יש ברירה ולפמ"ש א"ש דהא אף למ"ד יש ברירה כיון שלא אמר לאיזה שארצה אינו מועיל ולכך דוקא במלך ומלכה שהם תלוין בעבדיהן א"כ הוי מה שתלה העבד ברצון האדון הוי כאלו אמר איזה שארצה משא"כ אנן איברא דעדיין קשה להרמב"ם דהא זה דוקא למ"ד יש ברירה אבל אנן קי"ל אין ברירה יש לאסור אף במלך ומלכה אמנם נראה דזה שהוסיף הרמב"ם לפרש מפני שלום מלכות והכ"מ הקשה מה זה שאמר מפני שלום מלכות אמנם לפמ"ש א"ש עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בהא דאמרו בירושלמי פ"ח מכלאים איסי בן יהודה אומר אסור לרכוב על פרידה מק"ו אמרו לי' הרי אמרו וירכיבו אותו על הפרדה אמר לו אין למידין מן התקוע והביא הברכ"י בחו"מ ס' י' בשם עץ חיים דמשום שלו' מלכות התיר כלאים והברכ"י תמה ע"ז אמנם נראה כיון דאינו רק ספק וחכמים התירו רק דאיסי בן יהודה למד ק"ו עכ"פ אינו רק ספק ומשום שלו' מלכות הותר כיון דיש להשיב על הק"ו ולפ"ז כיון דאין ברירה אינו רק ספק לכך משום שלו' מלכות הותר ובזה מיושב גם דברי הרמב"ם בפירש המשנה כיון דעבדי המלך אין מתעסקין במצות תקעו עצמן לדבר הלכה והותר להם זאת ודו"ק שכח מה שאמר לו רבו כו' שלי מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה שרבו רגיל אצלו דניחא לי' בתקנתי' דרבי' ומקני' לי' חד מינייהו ע"מ שאין לרבו רשות בו ופירש רש"י בתקנתא דרבי' שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים ואם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתן דקא אכל לתרוויהו באותו הלילה משום ספק פסח וחד מינייהו שלמים הוא ודברי רשע תמוהין כמ"ש המהר"ם מלובלין דכתב שטעות נפל בספרים דקאי טעמא דממעט באכילה ל"ש הכא דעבד סבר שרבו יודע מה אמר לו ויאכל הא' בתורת פסח והא' בתורת שלמים ולכך גריס כדמפרש לקמן ותו לא והיינו