דברי שאול דרשות פא

לא חדש רק שצופה רשע לצדיק קאי על היצר אבל מה שסיים אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו זה לא צריך דמפורש הוא בפסוק ומה חדש בזה ואמר בזה דהקב"ה מניח להצדיק להתגבר על היצר כ"ז שהכוחות שלו יוכלו להתגבר אבל לאחר שהתאמץ בכל כחו והקב"ה מבין שאין בכחו להתאמץ עוד יותר אז הקב"ה עוזרו וזה שחדש ר"ל שיצרו של אדם מתגבר עליו עד שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ודפח"ח והרבה הארכתי בזה בדרושים והנה כבר נודע מ"ש האר"י ז"ל שבמצרים הי' שקועים במ"ט שערי טומאה גם המלאך לא הי' יכול לבא שם ואלמלי הי' באים לשער החמישים היו נטבעים ביון מצולת הטומאה ולכך הניחם הקב"ה עד שהי' מבין שאלמלא לא יצאו ממצרים היו שקועים ח"ו הוכרח לפדותם והנה מצינו שהנביא מדמה היצר לבצק שהחמיץ וכמו שכתוב עלוש בצק עד חומצתו והנה בא ללמד ונמצא למד שגם הבצק כל עוד שלא הגיע לכלל חמץ יוכל להסיר ממנו החמיצות ע"י האפי' אבל כל שהגיע לכלל חמץ גם כשיאפה לא יוסר חמצתו וזה לדעתי מה שאמר וישאו את בצקם טרם יחמץ והיינו שהדיעות כוזביות ועלילות מצד היצר הי' נמשל לבצק וכל שהגיעו עד שער החמישים היו משארותם צרורות בשמלותם והיינו שנשאר עוד טמון בקרב לבם ולכך כתיב ויאפו את הבצק עיגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים כי לא יכלו להתמהמה שהקב"ה ראה שא"א להם להשתקע עוד במצרים א"כ מבואר המאמר כמין חומר שעל המצה באמת נצטוו במצרים לרמז להם שהי' שקועים כ"כ בטומאה משארותם צרורות בשמלותם ובעת יציאתם ממצרים אז אפו את הבצק והיינו שהוסר חמצהו ודו"ק מרור זה שאנו אוכלין ע"ש מה ע"ש שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה והנה גם זה תמוה מאי חדש בזה והלא כתיב מפורש בפסוק אמנם בראה דהנה במדרש אמרו על פסוק ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש על מצות ומרורים יאכלוהו וז"ל מרור חד מרורים תרי והוא תמוה ולבאר הדברים נ"ל דהנה משה תקן להם שבת כמו שאמרו במדרש שבקש מפרעה שיתן להם שבת ולכך תקנו ישמח משה במתנת חלקו כמ"ש הטור ס' רפ"א שנתן להם השבת וכיון להקב"ה וביאר הענין נראה דהנה מבואר מה שאמר תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר אמרו במדרש שהי' להם מגילות והשתמשו בהם למען יזכרו זכות אבות ולעבוד את ד' והנה פרעה הבין שישראל עובדין לאלוה אמת והם זרע קודש בני אבות הקדושים והי' מתירא שלא יתפללו להשם וע"כ לא הניחם שיהי' יכולין להתישב והכביד העבודה שישעבדו בגוף ונפש ורצה שישקעו כ"כ בגלות עד שלא יעלה על לבם כלל שישיבו לד' וז"ש וימררו את חייהם בעבודה קשה והיינו שכ"כ עבדו בהם בשעבוד קשה שלא ימצאו מנוח כלל לשוב לד' וז"ש מרור חד מרורים תרי והיינו ששעבדו אותם בגוף ובנפש וע"כ בקש משה שיהי' להם עכ"פ יום שבת מנוח וזה לדעתי מ"ש במדרש השבעני במרורים בלילי פסח הרוני לילה בט"ב והיינו כמו שהשבעני מרורים והשתעבדו בגוף ונפש במצרים כמו כן בט' באב כל שנחרב בהמ"ק והנני בגולה אנחנו משוקעים עד שירחם השם עלינו וזה לדעתי מה שאמר מרור זה שאנו אוכלין ע"ש מה והיינו דבשלמא פסח ומצה מורה על חירות אבל מרור אכתי אנחנו במרורים קיימינין ע"ד שאמרו אכתי עבדי אחשורש אנן וע"ז אמר ע"ש וימררו את חייהם שאנחנו משועבדים בגוף ונפש עד שירחם ד' עלינו וישיב שבותינו וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות אמן: והנה במה שאנו א מרים כל דכפין יתי ויכול כל דצריך יתי ויפסח לכאורה בזה"ז אין לנו פסח כלל ואסור לומר על בשר שהוא לשם פסח וא"כ יפלא מה שאמר כל דצריך יתי ויפסח אבל נראה דהנה הפסח נאכל למנויו וכמ"ש תכוסו על השה והנה בל"ס גם אז לא הי' כלם עשירים ומה גם בעת צאת ממצרים היו הרבה עניים ובלי ספק העשיר לקח עני אחד או שנים ומנה אותן על השה כמו כן אנחנו אלה פה היום יש לנו עניים ואביונים אסר אין להם לאכל מצות המצוה שיקח כ"א כפי כחו שיהי' עניים ג"כ מקיימים מצות וזהו כל דצריך יתי ויפסח ובזכות זה ושמחנו ד' בישועתו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל ודו"ק: דרוש לשבת תשובה תרל"א יומא דף ע"ח ע"א ותו קא מבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביו"ה עמד ר' יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביו"ה ואמינא לי' בת"צ מאי א"ל ל"ש אמר רבה בר בר חנה אני רא תי את ר' אליעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור ואמינא לי' ביו"כ מאי א"ל ל"ש ר"י נפיק ברהיטני אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדיבלי רבה בר רב הונא כרוך סודרא אכרעי' ונפיק מתיב רמב"ח הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר. ותני עלה ושוין שאסור לצאת בי ביוה"כ אמר אביי התם דאית בי' כתותין ומשום תענוג אמר לי' רבא ואי לאו מנא הוא כתותין משוי לי' מנא ועוד כל תענוג דלאו מנעל הוא ביוה"כ מי אסור והא רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעי' ונפיק ועוד מדקתני סיפא אם יש לו בית קביל כתותין טמא מכלל דרישא לאו בדאית לי' כתותין עסקינין אלא אמר רבא לעולם דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ"ס גזרינין דלמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומר סבר לא גזרינין. והנה יש בזה שיטות הרבה שיטת הרי"ף והרא"ש כהני רבנן דיצאו בשעם ודהיטני והוצי והרז"ה חולק בזה וכתב כיון דרבא מסיק דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא הוא דפליגי והוא בתראה ע"כ לא קי"ל כהני רבנן והרמב"ן עמר לימין הרי"ף והקשה כיון דרבא עצמו נפיק בדיבלי שהוא של קש היכי אמר דלכ"ע מנעל הוא ואסור לצאת בו ביוה"כ וע"כ פירש דמה דאמר לעולם מנעל היא הוא דר"י ג"כ ס"ל כר"מ דמנעל הוא אבל אנן קי"ל כריב"נ דבסנדל של סיידין מטהר והני רבנן כוותי' ס"ל והאריך בזה ובאמת שדבריו דחוקים דנימא דסמכו הני רבנן על ריב"נ מה דלא הוזכר כלל וכבר האריך בזה הלח"מ פ"ג משביתת עשור ה"ז ות"ל כוונתי לכל דבריו ואני מוסיף דהרי הלכה כר"ע מחבירו ולא קי"ל כריב"נ וגם לא הוזכר דברי הר"ש פי"ז מכלים ע' י"ז דמבואר בהדיא דלא כהרמב"ן וע"ס דפליגי אי חשיב דבר המעמיד יעו"ש ועכ"פ דברי הש"ס תמוהין דרבא אמר בהדיא דכ"ע מנעל הוא. אמנם לענ"ד נראה דהדברים כפשטן דהרי הר"ן הביא בשם הרמב"ן שהקשה על הני רבנן דיצאו בשעם ודהיטני דלאו מנעל היא א"כ הוי משאוי וכתב הר''ן כיון דביוה"כ אסור לצאת במנעל א"כ ממילא הני מינים לא מקרי משוי ע"ש ודפח"ח א"כ לפ"ז יקשה מאי פריך הש''ס מקב הקיטע נימא דשאני קיטע דא"א לצאת רק בקב ושפיר מקרי מנעל ואסור לצאת ביוה"כ משא"כ הני מינים דבשעם ודהיטני דניהו דביוה"כ לא חשיב משאוי אבל מנעל אינו וארי' דאיסורי' היא דרביע עלי' אבל מנעל אינו אבל ז"א דהש"ס מקשה מר' יוסי דר' יוסי אוסר בשבת אפילו בקב הקיטע דאינו מנעל וכ"ש הכי ומעתה זה דמשני הש"ס דכ"ע מנעל הוא והיינו קב הקיטע ובשבת הוא דפליגי דלמא מפסיק ולפ"ז זה בקב הקיטע אבל בשעם דאינו מנעל לשום אדם מותר אף ביוה"כ ולא קשה כל הקושיות ובזה א"ש מה דנדחק הרמב"ן במה דאמרו בשבת הוא דפליגי ולפמ"ש א"ש דפליגי רק בשבת לענין קב הקיטע. והנה רש"י פירש בשבת דף ס"ה דטעמא דר"י דאוסר מפני שאינו תכשיט ותמהו התוס' דביומא אמר רבא דטעמא דר"י דלמא משתמיט ואתי לאתוי' והנראה בזה דהנה התוס' הקשו הא אין לו אלא רגל אחד וא"א לו לזוז ממקומו. אמנם נראה דהש"ס לא קאמר דנפל ואתי לאתוי' רק דמשתמיט ולפי מ"ש הר"ר פורת מי שנקטעה רגלו עושה לו כף ומניחו במקום הרגל ונראה כאלו יש לו רגל ולפ"ז אי משתמיט קצת מרגלו ויתראה שאינו רגלו שוב כיון שאין הקיטע עושה רק שיהי' נראה כאלו יש לו רגל וכל שיתראה שאינו רגלו הוי משאוי ולא תכשיט וכקושית הרמב"ן והיינו אתי לאתויי ברגלו ובגוף קושית הרמב"ן דהוי משאוי לפענ"ד נראה כיון דלאו מנעל הוא והרי מבואר בשבת דף צ"ב דהמוציא ברגלו הוי שלא כדרך המוציאין א"כ כיון דלאו מנעל הוא הוי שלא כדרך המוציאין ואף שמדרבנן אסור אפשר שבכאן הקילו בזה והנה בשו"ת פמ"א ח"ב ס' כ"ה הקשה לשיטת הרז"ה דרבא פליג על כל הני אמוראי והם עשו שלא כדין והקשה דלמה אמר רבא דכ"ע מנעל הוא לשני דבאמת פליגי אי הוי מנעל אי לא ורק דמגין עכ"פ הוי ולכך אסור ביוה"כ וכוונתו הרי אמרו ביבמות ק"ג האי מגין והאי לא מגין א"כ ממילא אסור ביוה"כ כיון שהוא מגין וגם של שעם ושל סיב הוא מגין ומ"ש בזה מאי דאמרו דכ"ע מנעל הוא היינו שמגין אינו נראה דא"כ למה אמרו ובשבת היא דפליגי. אמנם לענ"ד נראה דענין מגין אינו שוה חליצה ליוה"כ דהנה בחליצה הפסול הוא דכתיב נעל ונעל מידי דמגין היא וכפרש"י ביבמות ק"א במשנה כל שהוא מגין אף דאינה שלה עכ"פ מגין הוא אבל יוה"כ דבאמת איסור נעילת הסנדל ביוה"כ אמרו ביומא דף ע"ז מקרא דמנעי רגלך מיחף ובדוד ג"כ כתיב יחף וזה באמת שיטת הב"ח סי' תרי"ד דיש לילך יחף כמ"ש הרא"ה והיינו דבשלמא למאי דרצה למילף מנעלך תחלוץ מעל רגליך הי' משמע דוקא מנעל אבל כיון דיליף מיחף משמע יחף לגמרי אמנם הרמב"ם פ"ג משביתת עשור הרגיש בזה וכתב בה"ז דשל שעם ושל גמי ובגד על רגליו מותר שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ולפ"ז מאי ענין מגין לכאן כיון דעכ"פ מרגיש היחיפות ברגליו שוב מה בכך דהוא מגין מ"מ מרגיש היחיפות ברגל ומכ"ש בקיטע דכ"ש דמרגיש היחיפות וז"ב. וע' בתוס' יומא דקב הקיטע הרגל אינו מחובר לגמרי להקב ובודאי מרגיש היחיפות א"כ לא אכפת לן במגין. והנה בהא דאמרו ביבמות שם קב הקיטע מני ר"מ הוא דאמר הקיטע יוצא בקב שלו קשיא לי טובא דלפענ"ד אף לר"מ לא אתי' דשאני קב הקיטע להקיטע עצמו שפיר חשיב מנעל לר"מ דהרי הוא מנעל וא"א לקיטע לילך בלא קב אבל לענין חליצה זה החולץ אינו קיטע אבל הולך בקב הקיטע ולדידי' לאו מנעל היא וראוי לפסל לחליצה והוא קושיא גדולה למעיין. אמנם נראה דזה מביא הש"ס לסיוע לרבא והוא מדברי רבא עצמו דמחלק בין מגין ללא מגין א"כ לר"מ חשיב מנעל דמגין וה"ה לחליצה וזה כלו סיוע לרבא ואביי באמת לא ס"ל כן והוא פירש הברייתא כרבנן ורישא במחופה עור. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א לאביי דלא מחלק בין מגין ללא מגין א"כ מאי מקשה מאנפיליא לימא דכאן כר"מ וכאן כרבנן. ולפמ"ש א"ש דלאביי א"א לאוקמא כר"מ דשאני קיטע עצמו בקב שלו ממי שאינו קיטע ובזה מיושב היטב קושית התוס' ביבמות ד"ה באנפיליא דכאן משמע דלר"י לאו מנעל היא וביומא אמרו דלכ"ע מנעל היא ולפמ"ש א"ש דלהס"ד דאנפיליא אתי' כרבנן דבאמת הוי הטעם דר"י דלא חשיב מנעל אבל לפי המסקנא האמת דלכ"ע מנעל הוא ושאני חליצה דמגין. ובזה מיושב קושיא השני' של תוס' דכאן שרינין שעם לחליצה וריב"ל הלך בשעם ולפמ"ש א"ש דלפי המסקנא חלוק חליצה מיו"ה. איברא בהא דאמרו שם סנדל של עץ מאן תנא ר"מ הוא ולכאורה גם לר"מ לא אתיא דשאני קיטע משאינו קיטע ומזה ראי' לשיטת רש"י דעץ הוי מנעל וע' במהרש"א שם ויש להאריך בזה והנה בהא דאמרו יומא ע"ח ע"א תינח יוה"כ דליכא מנעל שבת דאיכא מנעל מאי והרי לשיטת הרי"ף ודעימי' יש גם ביוה"כ מנעל דהיינו של שאר מינין וניהו דלענין נעילת הסנדל ל"ח מנעל אבל החשש דנפיק מכרעי' ואתי לאתיוה גם בזה שייך החשש ותדע דהרי