דברי שאול דרשות עח

דר"י ס"ל תפסת מועט תפסת ואסור בכ"ש ואף דיש לדבר קצבה דהלמ"מ בכזית א"כ יש שיעור מוגבל לחיוב מ"מ לחומרא שיהי' אסור בכ"ש אמרינין אף בדבר שיש לו קצבה תפסת מועט תפסת אבל לענין מלקות וכרת שפיר אמרינין דאינו חייב רק בכזית כיון די"ל קצבה ומספיקא לא מלקינין לי' ור"ל ס"ל כיון דיש לדבר קצבה אינו אסור בכ"ש ואמרינין תפסת מרובה ובזה א"ש כל הקושיות של המלמ"ל דזה א"א לומר שהלמ"מ יעקור הקרא מכל וכל להקל דזה לא תסתבר שיעקור הקרא מכל וכל רק כיון דאכילה לא נתפרש בתורה מהו ענינו שיב יש לומר תפסת מרובה כיון דיש לו קצבה ולכך אמרו תמיד אכילה דשעור הלמ"מ כך הי' ולפ"ז ביוה"כ דעל היותר משיעור כזית אין לדבר קצבה דהרי אף אם נאמר דאכילה בכזית עכ"פ ביותר מכזית עד הכותבת שוב עקר הלמ"מ לקרא ול"ש די"ל קצבה דהא היותר מכזית אין לו קצבה ולכך אי אפשר לכתוב אכילה ולכך כתיב תענו דעינוי ג"כ אינו מבואר האיך הוא וכיון דיש לו סוף בבכותבת שוב הוי דבר שיש לו קצבה. ושוב תפסת מרובה ולפ"ז לענין מצות עשה ג"כ מחמרינין דדלמא אינו יוצא רק בשיעור ובזה מיושב קושית המלמ"ל דלשיטת המזרחי למה לא יתחייב בכ"ש בנשבע שלא יאכל כיון דאכילה בכ"ש ולפמ"ש א"ש דהרי אכילה משמע בכ"ש ומשמע כזית וגם בלשון בני אדם אפשר לומר כן א"כ לענין אסור מחמירינין בכ"ש ודוק היטב כי הוא ענין חדש והנה בהא דאמרו א"ה לא נחייב עליו קרבן שבועה והדבר תמוה דהרי לר"י הקשו התו' בשבועות איך חל על חצי שיעור הא ח"ש אסור מה"ת וכתבו כיון דאינו מפורש בתורה מצי לחול שבועה עליו ולפ"ז הדבר ק"ו דהשתא לר"י דח"ש אסור מה"ת ואפ"ה מצי שבועה לחול עליו מכ"ש לר"ל דאינו רק מדרבנן וע' במהרמב"ח שהרגיש בזה וכך קדמו הרשב"א בחדושיו לשבועות שם. ובתשובה אמרתי בזה דברים רבים וכעת נראה עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"א מנערה בהלכה ה' דאפילו היתה שני' לא ישאנה דבעינין אשה הראוי לו והקשה הכ"מ דהא שני' אינ' רק דרבנן ומדאורייתא אשה הראוי' לו היא וכתב דכיון דכל מילי דרבנן אסמכנהו אלאו דלא תסור אמעוטי מולו תהיה לאשה ובמל"מ ביאר באורך דכל דהכתוב כתב סתם ולו תהי' לאשה גם מה שאינו אסור רק מדרבנן ג"כ אינו ראוי לו ע"ש בגליון מ"ש בזה כמה ראיות לזה. ולפ"ז נ"ל ברור דלר"ל דמדרבנן אסור ח"ש וכיון דהתורה סתמה וכתבה לא תאכלו הרי לשיטת הרא"ם אכילה בכ"ש ואף לדידן דאכילה הוא בכזית עכ"פ כ"ש מדרבנן אסור הרי הוא בכלל לא תאכלו ולפ"ז זה לר"ל אבל לר"י דאסור מה"ה משום דחזי לאצטרופי א"כ א"א לומר דהוא בכלל לא תאכלו דעדיין לא אכל רק ח"ש רק דחזי לאצטרופי אבל בכלל לא תאכלו אינו איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו וכ"ת כיון דאית ליה היתר מה"ת קא חייב קרבן שבועה. והרי לר"ל הוא בכלל אסור תורה כמ"ש אמנם נראה דהנה בהא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא הרגיש הנוב"י בתשובותיו דלמה לא אמר סתם אין אחע"א וכבר כתבתי בחבורי כמה פעמים בשם האבני מלואים דאחע"א יש לו עכ"פ חלות ומתלי תלי וקאי גם נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים אבל מושבע ועומד אין לו חלות כלל ודפח"ח. ולפ"ז שפיר מקשה ניהו דרבנן אסרי אבל עכ"פ מושבע ועומד מהר סיני אינו דמה"ת יש לו היתר. ומה יקר בזה דברי רש"י שכתב כיון דאית לי' היתר מה"ת אין זה מושבע מסיני וכי משתבע עלי' חייל שבועה עליו דלכאורא שפת יתר הוא והלא כל דאית לי' היתר מה"ת חל ק"ש ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא הוא דמושבע ועומד אינו וכמ"ש וע"ז משני שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה והיינו כמ"ש המלמ"ל דכל שכתוב סתם לא יגיד כל שפסול מדרבנן אינו בכלל הגדה אבל כאן הרי כתיב לא תאכלו ובזה מיושב היטב קושית הזוהר הרקיע שהקשה על הרמב"ם דס"ל דמצות דרבנן הוא בכלל לא תסור א"כ האיך חל שבועה ע"ז והרי בח"ש מושבע ועומד ולפמ"ש א"ש מושבע ועומד אינו ויש מקום לחלות השבועה: והנה נשאלתי בהא דכתב רש"י או בסתם מצית לאוקמא ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש והדבר תמוה דמאי נ"מ אם אכל ח"ש או אכל שיעור שלם העיקר הוא כיון דנשבע על חצי שיעור חל השבועה. והוא דקדוק עצום אמנם נראה דהנה כבר כתבתי למעלה דעיקר מה שאסור בכ"ש הוא משום דאנו לא ידענו השעור אי בכ"ש. אי בכזית ותפסת מועט ולפ"ז הדבר נכון דהרי כבר כתבתי קושית הרשב"א שהקשה על התוס' דהשתא לר"י מצי חל שבועה על חצי שיעור מכש"כ לר"ל ולפמ"ש א"ש דבאמת לר"י דעיקר האיסור הוא משום דלחומרא אמרינין דתפסת מועט תפסת ולפ"ז איך אפשר דע"י זה לא יחול השבועה ויהי' נולד מזה קולא שלא יחול השבועה בזה אמרינין להיפך דדלמא תפסת מרובה הוא ושפיר יכול לחול השבועה וע' בר"ן פ"ש דפסחים דחמץ מקרי דשיל"מ לאחר הפסח אף דרבנן אסרו לאחר הפסח לא משום חומרא דרבנן יצמח קולא ולכך לר"י שפיר מצי חל השבועה על חצי שיעור אבל לר"ל דס"ל שאינו רק דרבנן משום סייג לא משום ספק שפיר מקשה א"ה לא ניחול שבועה עלי'. ומעתה מיושב היטב דברי רש"י דאם אכל כל השיעור שוב אסור מחמת האסור ולא הי' יכול לחול השבועה כיון דלא יצמח קולא עי"ז דבלא"ה ילקוהו ודוק היטב כי חריף הוא: ועתה אתחיל בדברי מוסר ותוכחת חיים יומא דף פ"ח במשנה עבירות שבין ארם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו את זה דרש ר' אליעזר ב"ע מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ואומר מקוה ישראל השם מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל והנה הדברים צריכים ביאור להבין החיבור דרשת ראב"ע ודרשת ר"ע וגם המובן מהמקרא וזרקתי וגם מקוה ישראל שהכוונה הפשוטה מלשין קווי והוא דרש מלשון מקוה וגם כפל הלשון לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם וטרם יהיה כל שיח נבאר מהיכן יצא לו הדרוש שדרש ראב"ע לחלק בין עבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו ולמד מהקרא מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו מהיכן מוכח זאת וביאר הדברים נראה עפ"י מה שפרשתי מה שכתוב בפרשת וישב וימאן ויאמר אל אשה אדוניו הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי אינינו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים. הנה הדבר יפלא שבתחלה פתח בדרך המוסר שלא יעשה זאת לאדונו אח"כ מסיים וחטאתי לאלקים הי' לו להתחיל בזה מקודם אמנם ביאור הדברים דהנה כבר בארתי כמה פעמים בשם חובת הלבבות דיש בעבירות שבין אדם לחבירו שני עבירות ושתים רעות הוא עושה. מה שעושה רע לחבירו ומה שחוטא לאלקי' עדי מי שגזל לחבירו הוא רע לשמים ולבריות שעבר על לא תגזול וגם גזל את חבירו. אמנם לפעמים החטא שעבר להקב"ה נגרר אחר עבירה שעבר לאדם עד"מ בלא תגזול אם חבירו מוחל לו שוב ליתא לעבירה של לא תגזול ואף אם הי' עושה תשובה למקום והתודה על עינו כל זמן שלא שב והשיב אה הגזילה לא נמחל לו א"כ עיקר החטא של מקום נגרר אחר החטא שחטא לחבירו. אבל אם עשה עבירות מלקות כגון שהצית גדישו של חבירו בשבת הנה אף אם ישוב לחבירו את אשר הזיקו מ"מ מה שעשה רע לשמים במה שעבר על חלול שבת זה לא נמחל לו ובזה עבירות שעשה לשמים עיקר ובזה בארתי לנכון מ"ש בעל עשרה מאמרות הרמ"ע מפאנו במאמר חקור דין וכן הפנ"י בב"מ דף ס"א דהא דס"ל לר"י כל היכא דאיכא ממונא ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם היינו דוקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון כמו מוציא ש"ר ואונס וכדומה אבל היכא שהלאו בא מחמת הפקעת ממון ל"ש מלקות כלל והקשה ע"ז מהא דאמרו בירושלמי המצית גדיש חבירו ביו"ט הואיל ויש בהן מלקות אינו משלם והרי שם הוא הפקעת ממון ובזה לכ"ע משלם ואינו לוקה ולפמ"ש א"ש דדוקא היכא שעיקר הלאו הוא בשביל שעשה רע לחבירו ואם חבירו הי' מוחל לו הי' מתבטל לאו דלא תגזול בזה נגרר מה שבין אדם למקום אחר בין אדם לחבירו. אבל במצית גדישו של חבירו ביו"ט דאפילו אם היה מוחל לו לא נמחל לו מה שעשה למקום א"כ החטא שבין אדם למקום הוא רע יותר ולוקה ואינו משלם ומעתה ז"ש הכתוב בדרך המוסר אחר שאדוני מסר כל אשר לו בידו ולא חשך ממנו מאומה רק אותך א"כ כשאעבור ע"ז אני שתים רעות בידי מה שאפשע נגד אדוני ומה שאחטא לאלקים ובזה נגרר החטא שבין אדם למקום אחר חטא שבין אדם לחבירו ולכך מסיים וחטאתי לאלקים שבאמת אין אפות לעכו"ם רק שפשע נגד אדונו. ובזה נבין מה שכתב הפר"ח ס' תר"ז בשם הר"ש גרמיזיא שאין יוה"כ מכפר גם חלקו של מקום עד שירצה את חבירו והיינו מהאי טעמא שכתבתי דחטא של המקום נגרר אחר חטא של חבירו וזה לדעתי מה שלמד ראב"ע מקרא דכל חטאתיכם לפני השם תטהרו. והיינו ע"ר מה שפירש הט"ז או"ח סי' תקפ"ה הריעו לפני המלך השם דהיינו קודם שיריע המלך השם והוא קדימה זמניות וה"ה כאן אמר מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו. והיינו שקודם תשובו על החטא שבין אדם לחבירו ואח"כ על שבין אדם למקום ומזה למד ראב"ע עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו דהיינו חלקו של מקום כמ"ש הפר"ח. והנה מ"ש עד שירצה את חבירו להבין לשון ריצוי נלענ"ד עפ"י מה שדרשו חז"ל אני ה' קודם שיחטא האדם ואני השם לאמר שיחטא האדם והקשה הרא"ש מה שייך קודם שיחטא אני השם ומה צריך אז לרחמנות וביאר ע"ד מ"ש איוב לה' אם חטאתי מה תפעול לו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו אם מה מידך יקח לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקותיך והיינו שכביכול הקב"ה לא נתפעל בזה וכסא כבוד השם נקי לא יגע בו חלילה וזה שאמר אני השם קודם שיחטא אני השם לאחר שיחטא דהיינו לא עשו לי כלו' ומעתה יבואר ההבדל בעבירות שבין אדם למקום לבין אדם לחבירו דבבין אדם למקום סגי בתשובה או יוה"כ מכפר עם התשובה כי לא עשה כלו' להשם רק מה שפגם בנפשו אבל בין אדם לחבירו שעשה לרעהו רעה וצריך ריצוי של חבירו. כמ"ש כי לאיש כמוך רשעך והיינו לאיש כמוך עשית לו רעה וכמ"ש שחת לו לא בניו מומם עוד לאלוקי מלין ע"פ מה שכתבו הקדמונים דלכך לא מועיל תשובה על חייבי מיתות ב"ד ואלו בחייבי כריתות אם עשו חשובה נפטרו מידי כריתתן והטעם דאף דתשובה באמת מועילה אבל מי יודע אם שב באמת או לא ויתבטלו כל העונשין כי יאמר חטאתי והנני שב אבל חייבי כריתות להשם נגלו תעלומות ויודע אם שב באמת וכן כתוב בנוב"י מהדו"ק חאו"ח ס' ל"ה ומזה נבין הטעם מה שבין אדם לחבירו אינו מכופר לו עד שירצה את חבירו ולא מועיל יוה"כ עם תשובה והיינו שמי יעיד לו שעשה באמת תשובה ומעתה בזה נבוא אל הביאור החיבור שבין הדרשות שלפי שדרש ראב"ע שבין אדם לחבירו חמור