דברי שאול דרשות עה

שפרשתי ענין מי ומריבה מה שאמר שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים והקב"ה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני נגד בני ישראל שלא מודע החטא ואמרתי בזה עפ"י מה דאמרו שבת י"ג מעשה בא' שמתה אשתי והניחה בן לינק ונעשה לו נס ונפתחו לו דדים אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה אמר לי' אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי מעשה בראשית ולהבין המחלוקת והטעמים של כל אחד גם יש לדקדק למה לא אמר רב יוסף כמה גדול אדם זה שנשתנה לו סדרי בראשית ואמרתי בזה עפ"י מה דאמרו עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות וכתב הרמב"ם וז"ל הם לא האמינו בחדוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה עד"מ סיום השני בהחלק המים הושם בטבעו שיחלק י"ס למשה והתוס' יו"ט הביא בשם מד"ש בשם המאירי ז"ל שאין רעת החכמים שהיו התנאים האלו טבע קיים במתפעל אבל היתה כוונתם לענין הפועל יתברך והיינו שלא הי' שינוי רצין לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה ידיעתו הדברים העתידים להיות שכבר יבא הזמן שישתנה הטבע הנמצא ההוא וביאר התוס' כל האותות לעתם ולשעתם נבראו ונעשו ולא הושמו בטבע שיהי' נעשים לעת ההוא והנה ההבדל בין זה לזה לשיטת המאירי באמת נשתנה הטבע בעת ההיא וכבר נודע שקשה בעיני הקב"ה לשנות הטבע כמ"ש בראשית ברא אלקים אלקים בגימטריא טבע א"כ ז"ש כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אבל לשיטת הרמב"ם שבעת הבריאה הושם בטבע שיעשו לו דדים א"כ אדם גדול הי' שעלה במחשבה אז וז"ש כמה גדול אדם זה אבל ל"ש שינוי ומעתה משה רבינו שחשב שיהי' שינוי בטבע שהסלע יוציא מים אמר שמעו נא המורים שזה גריעותא אבל הקב"ה באמת דקדק ואמר ונתן מימיו מה שמוכן מעת הבריאה בו א"כ אמר יען לא האמנתם בי להקדישני בתוך ב"י והנה גם הים השיב כמו שאמר גינאי שאני ודאי עושה ואיך אפשר להשתנות מפני בעל בחירה אמנם הקב"ה אמר מוליך לימין משה והיא כמ"ש העקידה בשער הארבעים שאדם כאשר היא בדמותו וצלמו הוא ראש כל נמצאות הטבעיות והוא תכלית כל הנמצאות וכל הדברים אשר הם בעבור התכלית נכנעים ומשועבדים להתכלית יעיי"ש דבר נחמד וא"כ ז"ש מוליך לימין משה שהטבע משועבד אל משה ולא נשתנה הטבע כלל וז"ש בזכות אלקי יעקב שהנה כבר אמרו הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה וא"כ כ"ז נקרא אלקי יעקב שכ"ז מתיחס אחר יעקב כנלע"ד ואם שגיתי השם יכפר ואלקי יעקב יהי' בעזרינו וישלח משיח צדקינו במהרה בימינו אמן: דרוש משבת הגדול שנת תרכ"ו פסחים דף ל"ה במשנה יוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו וכו' והכהנים בחלה ותרומה אבל לא בטבל ופירש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל חצות מי שאינו מוזהר מחמוצו אלא משום חמץ אותה יוצא בו ידי אכילת מצה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ודברי רש"י בזה תמוהים מאוד דהרי בש"ס אמרו שם יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו וכו' ת"ל לא האכל עליו חמץ מי שאיסורי' משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל האכל טבל ופריך הש"ס ואיסורי' דחמץ להיכן אזלה אמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור וכו' רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל ופריך מירי בלבד כתיב אלא מחוורתא בדרשינין וא"כ דברי רבינא נדחה ועיין צל"ח ועיין רש"י דף ל"ה ד"ה דמאי דפירש בהדיא כרבינא והנראה בזה דברי רבינו הרמב"ם פ"ו מחמץ ומצה ה"ח תמוהים מאוד שכתב וכן יוצאין במעשר שני שבירושלים ותמה הכ"מ הא אמרו דף ל"ח דלדברי ר"מ אין יוצאין בו י"ח דממון גבוה היא והרי רבינו פסק דממון גבוה הוא וכבר האריכו בזה השעה"מ והצל"ח ולכאורה רציתי לומר דהרי התוס' פסחים דף מ"ו הקשו למה אמרו דלר"מ אינו יוצא י"ח דממון גבוה הוא ולא מקרי מצתכם הא י"ל הואיל אי בעי מתשיל עלה חשיב בשלו וראיתי בשעה"מ פ"ו הנ"ל שהקשה על התוס' דאם יתשיל עלה יהי' טבל ואין יוצאין בטבל ולכאורה רציתי לומר דטעמא דאין יוצאין בטבל הוא כמו דאמרו מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא אף משום בל תאכל טבל והיינו משום דאין איסור חל על איסור כר"ש ולפ"ז כאן דקודם ששאל עליו לא הי' עליו רק משום בל תאכל חמץ לבד ואחרי שישאל עליו לא יוכל לחול איסור טבל על איסור חמץ דטבל על חמץ בוודאי לא חל דאינו לא כולל ולא מוסיף אף לרבנן א"כ שפיר יצא בו דהוה משום בל תאכל חמץ ושפיר הקשה התוס' דאמאי לא יצא בו דהא אם הי' ראוי להיות חמץ לא הי' איסור טבל ראוי לחול וליישב קושיות התוס' צ"ל דהש"ס קאי אליבא דרבינא דמוקי אף כרבנן ורק שצריך להיות רק משום בל תאכל חמץ בלבד וכאן ניהו דאינו לא כולל ולא מוסיף מ"מ אסור משום שניהם ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים כדאמרו ביבמות דף ל"ג ולפ"ז לדידן דדחינין דברי רבינא שפיר קאמר הרמב''ם דיוצא במעשר שני שבירושלים שיוכל לשאול עליו ובזה מיושב היטב דברי רש"י הנ"ל וע"כ מוכרח לפרש דלא כר"ש דלר"ש יקשה אמאי לא יצא הא יכול לשאול עליו ואי דיהי' טבל הא איסור טבל לא יוכל לחול על איסור חמץ ע"כ פירש כרבינא דעכ"פ האיסור חל. אמנם אם כי הדברים נאמרים בהשכל אבל אחר העיון אינם נכונים דמלבד לדידן בלא"ה אינו יוצא בטבל דהרי אנן קי"ל באיסור כולל ומוסיף חל וחמץ לגבי טבל בוודאי הוי כולל ומוסיף כמש"כ הצל"ח והשעה"מ דכולל גם כהנים ומוסיף אסור הבאה והלח"מ פ"ו מחמץ ה"ו במח"כ שגה בזה אף גם דהרי התוס' בסוכה דף למ"ד הקשה דלמה לי קרא דאינו יוצא בטבל ת"ל דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה אבל באמת לפי מה שהניחו היסוד שם דבעינין שהמצוה לא יקיים רק ע"י העבירה שעשה ומכש"כ לפי מש"כ הריטב"א שם דבעינן שהעבירה יהי' סייע להמצוה א"כ טבל אינו מסייע לעשיות המצוה ולא מקרי מצוה הבאה בעבירה ולפ"ז זה שם אבל כאן דלולי שיהי' שואל עליו ולא הי' נעשה טבל לא הי' יכול לצאת י"ח מצה דבמעשר שני אינו יוצא ידי מצה לר"מ א"כ העבירה מסייע להמצוה ושפיר י"ל מצוה הבאה בעבירה א"כ אין מקום לקושיות התוס' דהא אם יתשיל יהי' טבל אמנם בגוף קושיות השעה"מ לפענ"ד לא קשה דאנן לא קא בעינין רק שהמצה יהי' שלו אבל לא אכפת לן אם אכל לצאת י"ח מצה אי לא ואנן לא דנין רק שיוכל להיות שלו מקרי מצתכם ויוצא בו ולפ"ז כל שיוכל לשאול עליו ויהי' טבל יהי' שלו אף דלא יוכל לצאת ידי מצה לא אכפת לן בזה והרי יכול להפריש עליו ממקום אחר ואף דאין מגביהין תרומת ומעשרות ביו"ט זה מטעם דאי' דיו"ט רביע עליו אבל עכ"פ שלו הוא ובזה מיושב היטב דברי הרשב"א בתשובה סי' תשמ"ו שהוכיח דהנודר הנאה אינו יוכל לצאת בלולבו של חבירו דאין לומר דיכול לשאול עליו דא"כ אמאי אינו יוצא בתרומה הא יוכל לשאול עליו וע"ז הקשה זקיני השער אפרים דמאי קשיא דהא אם ישאל יהי' טבל ולפמש"כ אתי שפיר דזה לא אכפת והעיקר אנו דנין אם יהי' שלו וזה מקרי שלו והרי כל אסורי הנאה מקרי שלו לדעת רוב הקדמונים ומכש"כ בזה דבאמת אינו איסור בעצמותן רק דהיום הוא דגרם וז"ב מאוד ובזה יהי' מיושב רוב קושיות האחרונים מה שהאריך הכפת תמרים והשעה"מ שם ובהלכות לולב ועכ"פ שפיר הקשה התוס' אמנם י"ל קושיות התוס' דהרי בדף ל"ח ע"א ד"ה אתיא הקשו למה לי קרא בטבל דאינו יוצא תיפוק לי' דטבל אינו שלו דהרי דוקא דמאי יוצא באתרוג משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני אבל טבל גמור לא וכתבו דאיצטרך להיכן מה שיפריש יהי' שלו כגון בכהנים דשלכם קרינין בי' ולפ"ז שפיר אמרו ראינו יוצא י"ח במעשר שני דהיינו ישראל דאף דיכול לשאול הא יהי' טבל וטבל אינו שלו בעצם בישראל ובזה ממילא מיושב דברי הרמב"ם דהרי רבינו דקדק הכהנים יוצאין בחלה ותרומה וכו' וכן יוצאין במעשר שני שבירושלים וכיון דמיירי בכהנים שפיר מקרי טבל שלו ויוצאין בו משום דיכולין לשאול עליו ולכך דקדק בכהנים דוקא. עוד אמרו שם במשנה חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמן אין יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן ובש"ס דף ל"ח אמרו מנה"מ דאמר רבה ושמרתם את המצות מצה המשתמר לשם מצה יצאה זו שאינו משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח וכו' ופריך הש"ס ותיפוק לי' דהוה מצה עשירה אמר שמואל רביעית היא ומתחלקת היא לכמה עשרונים והנה זה יצא ראשונה דבשעה"מ שם הקשה בשם הגאון מהר"י אשכנזי על מש"כ הרמב"ם בהלכה ה' שם דאין לשין אותו ביין או שמן או חלב וכתב הראב"ד אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדירה וכו' בין שתבלה משנאפת והמתבאר מדבריו דכל אחר אפי' לא מקרי מצה עשירה וא"כ מה פריך ותיפוק לי' דהוי מצה עשירה הא רקיק נזיר לאחר אפי' משח אותם כמש"כ הרמב"ם פי"ג ממעשה הקרבנות ה"ח דמנחת רקיקין צא הי' מושח אותם רק לאחר אפי' א"כ שוב אינו מקרי מצה עשירה וגם בלחמי תודה כתב ר"י דרקיקין הי' משוחין בשמן לאחר אפי' וא"כ מאי מקשה הש"ס והנראה בזה דהנה סברת הראב"ד הוא כיון דגוף המצה הוא בלא תבלין והתבלין נותן לאחר האפי' וזה אינו שייך להמצה וקפידת התורה לא הי' רק על המצה גופה שלא תהי' נאפת בתבלין ולפ"ז זה שם דאין התבלין צריכין להמצה אבל רקיקין של נזיר ולחמי תודה דצריכין להיות משוחים בשמן מה בכך שנמשח אחר האפי' הא לא נקרא רקיקין רק עם השמן וכשם שצריכין לסולת כך צריכין לשמן והנה בהא דפריך הש"ס דהוה מצה עשירה הקשה הלח"מ שם לפי מה שכתב הרב המגיד בשם יש מי שאומר שאינו יוצא במצה הנלושה במי פירות לבד אלא עם תערובות מים לפי שאינו צריכין שימור מחמץ וכל שאינו מחמץ אין יוצאין בו ידי מצה ומי פירות אינו מחמיץ ולפ"ז כיון דחלה תודה ורקיקי נזיר נילושין בפושרין כדברי הרמב"ם בפרק ג' ממעשה הקרבנות א"כ מאי מקשה דהוי מצה עשירה כיון דאית בי' מים לחם עוני מקרי ובאמת לא ידעתי למה העלימו הה"מ והלח"מ שם מי שכתב זאת והן הן דברי הרמב"ן במלחמות דהרמב"ן הקשה על הא דאמרו שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה למה לי קרא לזה תיפוק לי' שאינו בא לידי חימוץ ואין יוצאין בו ידי מצה כל שאינו בא לידי חימוץ והלח"מ לא ראה דברי הרמב"ן והקשה ג"כ דאיך ממעט לר"ע מלחם עוני עיסה שנילושה ביין שמן ודבש הא עיסה כה"ג אינו בא לידי חימוץ גם הקשה מאי פריך הש"ס מדר"ע אדר"ע למה לא משני האי ברייתא מיירי עם מים והאי בלא מים והנראה בזה דבאמת מי פירות בלא מים כלל אינו מחמיץ אבל אם נותן מעט מים שפיר יכול להחמיץ ובזה הפסול מחמת מצה עשירה דסוף סוף מצה עשירה הוא כיון שאין בו רק מעט מים ובזה מיושב קושית הלח"מ דבלא מים א"א לאוקמה דת"ל דאינו יוצא ידי חובתו ובזה ממילא מיושב מה שהקשה מכאן בהא דפריך ותיפוק לי' דהוה מצה עשרה דלהס"ד כאן דהי' שמן הרבה א"כ אף אם יש בו