דברי שאול דרשות עב

מאוד ועיין בר"ן פ' גיד הנשה שם מ"ש בזה ויעוין בהגהות מוהר"ם מטיקטין שם שהאריך ג"כ בזה וראיתי להשעה"מ פ' כ"ד ממאכלות אסורות שהאריך לישב קושית אלו וכתב דאדרבה במבשא"מ בודאי מהראוי שיאסר בה ריח דאף דאין בריח אלא משהו הרי קי"ל כל שהאסור ניכר אפילו באלף לא בטל ור''ת לא גרע מחצי שיעור דאסור מה"ת וה"ה בזה כיון דעכ"פ עשהו איכא הוי כניכר האסור אבל במין במינו דאינו נרגש הריח של אסור דשוה לריח שלו ההיתר ה"א דמותר ט"ז הוצרך הרי"ף לחדש דרב לשיטתו דס"ל דמין בעינו במשהו ולא בטל והנה לכאורה דבריו תמוהים דהרי ר"ל אמר פת חמה וחביות פתוחה אסור והרי ר"ל ס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת וכבר נשאלתי בזה אמנם נראה דהנה בירושלמי פ"ו מתרומות אמרו מודה ר"ל באסורי הנאה והיינו שעכ"פ נהנה וה"ה בריחא עכ"פ מרגיש הריח ויש להמתיק החברים דהנה גוף דברי הירושלמי דאמר מודה ר"ל באסורי הנאה צ"ב מאי טעם יש בדבר סוף סוף הוי חצי שיעור ומותר אמנם נראה דהרי הה"ע פ"ח ממ"א ה' ט"ז כתב דכל אסורי הנאה דאסור ואינו לוקה משום דהנאה אינו רק חצי שיעור ולכך אינו לוקה וע' מלמ"ל פ"ד מיסודי התורה ולפ"ז ע"כ סבר ר"ל דבאסורי הנאה אסור חצי שיעור דאל"כ לא יהי' משכחת אסור הנאה לר"ל דהא תמיד היא חצי שיעור וע"כ דמודה ר"ל בזה ולפ"ז ריח ג"כ לא משכחת לה שיעור והיא תמיד חצי שיעור ולכך ר"ל ג"כ מודה דאסור דהוי כאסורי הנאה איברא דבשו"ת הר"י מינץ סי' י"ט כתב דבלב עוף שאין בדמו כזית לא אסור חצי שיעור דל''ש חזיא לאצטרופי א"כ מבואר להיפך ממ"ש ולכאורה רציתי לחלק דלדידן דקי"ל כר"י דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי א"כ כל דל"ש חזי לאצטרופי מותר לר"י אבל לר"ל דס"ל דח"ש תמיד מותר רק בהנאה ע"כ ס"ל דאסור א"כ יהי' להיפך אבל לפ"ז יהי' קולא לר"י יותר מלריש לקיש וזה לא שמענו ואני כבר השגתי על שו"ת הר"י מינץ בספר תורת משה על ספר וכוח מים חיים כלל צ"א דין ב' וע"כ סברתי לר"ל נכונה אך גוף דברי השעה"מ תמוהים דבבת תיהא שפיר סברתו דהוה חצי שיעור אבל בפת חמה וחביות פתוחה הרי ח"ש ע"י תערובות מותר אף לר' יוחנן כמ"ש הר"ש פ"ב מטבול יום וכן כתב המהרש"א בפסחים דף מ"ד ד"ה לענין חמץ ע"ש ואף דבמין במינו י"ל דלא מקרי תערובות דא' מחזק את חבירו ומהאי טעמא מב"מ במשהו לרב אבל בא"מ בודאי חצי שיעור ע"י תערובות מותר ובלא"ה נראה דהנה האחרונים נסתפקו אי ריחא מלתא דאסור לרב אי אסור מה"ת או מדרבנן ואני הבאתי ראי' דאינו רק מדרבנן מהא דכתב הרי"ף דרב לשיטתו דס"ל דמב"מ במשהו והרי הריטב"א בחדושיו לע"ז דף ע"ג הקשה נימא דרב ושמואל דס"ל דמב"מ במשהו כר"י אמרו לשמעתי' ואיך נחלקו בפ"ע הי' להם לומר כר"י וכתב דר"י ס"ל מב"מ במשהו מה"ת ויליף מדם הפר ומדם השעיר אבל רב ושמואל ס"ל דמדרבנן לא בטל ולפ"ז א"כ רב דסבר ריחא מלתא משום דמב"מ במשהו אינו רק מדרבנן ולפ"ז הרי אמרו בחולין דף צ"ח דסבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגא דזיתא ואמר לי' אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשעורי דרבנן ועוד המצר ר"י ח"ש אסור מה"ת וא"כ עכ"פ לענין ריחא דכיון דאינו רק מדרבנן בודאי כ"ש ח"ש דהרי אינו רק דרבנן ואינו רק ריחא ובלא"ה כיון דאינו רק דרבנן מנ"ל באמת דלר"ל יהי' אסור דכל הטעם דמודה ר"ל בא"ה הוא כמ"ש דע"כ אסור דאל"כ לא משכחת שיהי' אסור וזהו דוקא כשאסור בהנאה מד"ת אבל כשאינו רק דרבנן באמת יקשה למה יהי' אסור ודו"ק: והנה בישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל הקשה אם נימא דריחא אינו רק מדרבנן מאי מקשה הש"ס על רב מאי ארי' מפני תערובת גופן ת"ל מפני תערובת טעמן הא י"ל דבקדשים אוקמא אדאורייתא כדאשכחן בתוס' חולין קי"ב לענין כלי מקדש דאוקמא אדאורייתא וה"ה בזה והנראה בזה דהנה הרמב"ן בחדושיו בע"ז דף ס"ז והר"ן פ' גיד הנשה שם כתבו דלכך פת שאפאו עם הצלי אסור משום ריחא אף למאן דאמר ריחא לאו מלתא משום דכל אחד בפני עצמו שרי יש להחמיר ביותר ע"ש ולפ"ז בפסח דעיקר האסור משום נאכל שלא לענוי' א"כ כ"א בפ"ע שרי יש להחמיר יותר משאר אסורין איברא דלפ"ז יקשה גם ללוי דמתיר בשאר אסורים ריחא ובפסח יש לאסור וא"כ גם ללוי קשה מאי אריא משום תערובת גופן ת"ל משום תערובת טעמן ולכאורה רציתי לחלק דאינו דומה לבשר בחלב דשאני בשר בחלב דלא בדילי אנשי מני' שכל אחד בפ"ע שרי אבל כאן אדרבה בדילי אנשי מיני' בשביל אסור דנאכל שלא למנויו וא"כ כל חבורה וחבורה בפ"ע בדילי מהשני. אמנם י"ל כיון דלא ניכר איזה של חבורה הלז ואיזה של החבורה הלז מהראוי להחמיר אך לפ"ז יקשה בהא דאסרו אפילו גדי וטלה דשם ניכר הגופים ושוב בדילי אנשי מיני' ול"ש ריחא מלתא אמנם למאי דמסיק הש"ס דגם בגדי וטלה שייך לא ניכר ותערובת גופן שוב לא בדילי אנשי מיני' ולפ"ז שפיר מקשה ללוי מסיפא דאפילו גדי וטלה דשם ליכא חשש ריחא דהא בדילי ואחר כך מקשה לרב דהרי מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה והרי עכ"פ מבואר דאפילו בגופים חלוקים שייך ג"כ תערובות ולא בדילי אנשי מיני' ושפיר מקשה על רב דגם מפני תערובת טעמים שייך החשש. ובזה מיושב מ"ש רש"י ד"ה אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ונמצא פסח נאכל שלא למנויו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה והיא תימה דלאיזה צורך מביא רש"י אפילו גדי וטלה והרי קושית הש"ס ללוי יכול להיות מהרישא והוא דקדוק עצום ולא ראיתי בחפזי מי שעמד בזה שוב הראוני שבספר יד דוד עמד בזה עיי"ש שנדחק ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא הוא מסיפא ללוי וכמ"ש ודו"ק כי קצרתי עכ"פ יהי' איך שיהי' דברי הרי"ף אכתי אין מיושבים ובחדושי אמרתי הרבה דברים בזה ולא אעתיק רק איזה גרגרים דהנה לכאורה צ"ב מ"ש הרי"ף דרב דאמר ריחא מלתא הוא משום דלשיטתו אזל דס"ל דמב"מ במשהו וריחא הוי משהו דהא גם לדידן דמב"מ בששים ריח הוא נרגש והרי כל שמרגיש הטעם אף ביותר מששים ג"כ אסור כמ"ש הטו"ז ס' צ''ח ס"ק י"ד וא"כ בריח כל שמרגיש הריח למה לא יאסור אמנם אחרי העיון נראה דבאמת אטו כתיב ריח בתורה והתורה לא אזהר אלא בלשון אכילה ואכילה הוא בטעם ומנ"ל ריח וזה ענין לדעתי מה דס"ל ללוי ריחא לאו מלתא דריח לא נזכר בתורה אמנם טעמו של רב נראה דאם נימא דרק הטעם אסרה תורה הרי מב''מ אינו מרגיש טעם האיסור ואפ"ה אסרה התורה במב"מ מפני שאחד מחזק את חבירו דה"ה בריח כל שיש ריח אף שאין בו בכשעור טעם מ"ע הרי נרגש הריח במשהו ול"ש לומר עידי ריח כתיבא דהרי חזינין גם בטעם אף שאינו מרגיש אפ"ה אסרה התורה וא"כ ממילא אף בשא"מ ג"כ אסור בריח כל שמרגיש ומיושבים כל הקושית על הרי"ף ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב והיא שיטת הרי"ף דמה דאסר רבא לאכול דגים שנטוה עם בשר בכותח היא משום דהוה דשיל"מ וע"ז נשאלתי מחכם אחד וכן מצאתי בישועת יעקב שהקשה כעין זה דא"כ למה אמרו דאף במילחא אסר משום סכנה דשם כיון דאסרו אף בלא כותח ל"ש דבר שיל"מ וריח אינו רק משהו ולמה יאסר ולהנקה"כ בס' קט"ז דגם בסכנה מועיל ששים למה למה יאסר כאן ולפמ"ש א"ש דבאמת בשאר הסכנה מחמת הטעם כל שנתבטל הטעם ל"ש שוב סכנה אבל ריח דסוף סוף מרגיש הריח ולא נתבטל הסכנה וע"כ אסור וז"ב: והנה רש"י והרי"ף כתבו דלא קי"ל כרב משום דבע"ז דף ס"ו נחלקו אביי ורבא גבי בת תיהא ישראל בדנכרי אביי אמר אסור ריחא מלתא הוא רבא אמר שרי ריחא לאו מלתא היא וקי"ל כרבא נגד אביי וה"ה כאן אמנם התוס' כתבו שם ד"ה רבא דאינם ענינים שוים די"ל דהלכה כרב דריחא. מלתא והלכה כרבא בבת תיהא ואביי נמי דהכא דאמר ריחא מלתא אמר לך אנא דאמרי אפילו כלוי ושאני הכא שהוא נהנה ומריח מאסור היין עצמו הלכך הו"ל לגמרי כאלו שותה מהיין עצמו אבל התם אינו אלא ריח האסור נכנס בתוך ההיתר ובהא אפילו אביי מודה דריחא לאו מלתא הוא ורבא נמי דחי אמר לך אנא דאמרי אפילו כרב דריחא מלתא ושאני הכי דהריח מזיק לו ויכנס בגופו ומוהר"ם מלובלין תמה דא"כ מאי פריך רבא לאביי מהא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה אפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואביי מתרץ שאני התם דמקלי' אסורא ומאי קושיא דשם אביי מודה דהרי אוכל הפת של היתר רק דהריח נכנס לתוכו ובזה אביי מודה והנראה בזה דהנה גוף סברת התוס' במ"ש לאביי בין מריח לאסור עצמו ונהנה ובין מה שאוכל הפת רק שנתערב שריח של איסור נכנס בתוכו נלע"ד דהוא כמ"ש הרי"ף דרב ס"ל ריחא מלתא משום דלשיטתו דמב"מ במשהו וריח אף באינו מינו ג"כ הוי במשהו ולפ"ז בשלמא יי"נ דהוא במשהו ולכך אסור להריח דעכ"פ נהנה מגוף הריח משהו של איסור ועכ"פ משהו יש כאן אבל בהך דלוי דאינו אסור במשהו א"כ לא אכפת לן מה שנכנס הריח בתוכו דהוא אוכל את ההיתר והריח אינו רק משהו וכאן אין אסור במשהו וזה ברור בסברא: ובזה אני אומר דבר חדש דהנה בפת שאפאו עם הצלי דעת הרי"ף לאסור דהו"ל דבר שיש לו מתירין דיאכל עם בשר ולכך אסור לאוכלו בכותח והקשו עליו מה דאמרו ביבמות פ"ב הא דר"א בדותא דאלו לכהן אסור ולישראל משרי שרי וכתב הר"ן בנדרים נ"ב דשאני התם דאין בדין שלישראל יהי' נאסר משום דלכהן מותר ע"ש ולפ"ז קשה לי טובא דהנה בתוס' ע"ז שם ד"ה אביי כתבו דאביי דכבר ריחא מלתא הוא דחשבינין לי' כשותה ואין לומר דחשבינין לי' נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שנכנס ריחו בפת של ישראל הא שאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כלוי כי הכי דליכא אלא ריחא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור דא"כ כלה התרומה אלא שכהן הסיקה ע"ש ולפ"ז כיון שמיירי שהכהן הסיקה א"כ בכמון יקשה דהא הוי דשיל"מ לכהן ול"ש תירוצו של הר"ן דאינו בדין שישראל יאסר בשביל הכהן דז"א דש"ה שקרה מקרה שנתערב ונמוח א"כ שפיר כתב דלמה יאסר הישראל הא לדידי' לא הוי דשיל"מ אבל כאן דהכהן הסיק א"כ מהראוי שיהי' כהן אוכלו ולא ישראל ושפיר מקרי דשיל"מ ובדשיל"מ שוב אסור ריח אף דאינו אוכל גוף האסור דהוי משהו ובזה מיושב עה שהקשה המהר"ם ומוהרש"א בתוס' ד"ה אביי על מה שהוכיח התוס' דע"כ הוא משום דשותה דא"ל דחשבינין נהנה דא"כ מאי פריך מכמון דהא הנאה שאינה של כלוי מותר וע"ז הקשה דאכתי מאי פריך רבא לאביי מכמון דלמא באמת טעמא משום דנהנה ובתרומה הנאה שאינו של כלוי מותר ולפמ"ש א"ש דאכתי קשה מכמון דהו"ל דבר שיל"מ דכיון דהכהן הסיקה אסור אף במשהו וכמ"ש ובזה יש לי לומר דבר נחמד על מה דמשני אביי דמקלי אסורא והדבר תמוה דמה בכך דמקלי אסורא סוף סוף נהנה מהריח וע' ש"ך ס' ק"ח ס"ק נ"ב ופר"ח סי' ח' ס"ק נ"ד מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דהרי אמרו בביצה דף ד' לר"א דאמר דשיל"מ לא בטל ה"מ היכא דאיכא לאסורא בעינא אבל הכי מקלי קלי וכיון דכאן עיקר הקישיא מכמון דהוי דשיל"מ וכיון דמקלי קלי לא הוי דשיל"מ ודו"ק היטב כי חריף: ובזה י"ל גם דברי האו"ה שכתב דבאסור חריף אף ללוי דס"ל ריחא לאו מלתא אסור אף בדיעבד וכן קי"ל בש"ע ס' ק"ח והביא ראי' מהא דאמר אביי שאני התם דמקלי קלי אסורא משמע אי לא מקלי אסור דהוי דבר חריף והדבר תמוה כמו שתמהו הפר"ח והכרו"פ דמאי ראי' משם