דברי שאול דרשות ע

מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא וניחא להו דחמץ משמע חמץ ברוך וחלוט אפילו אה"ל שאינו מצה חמץ ברור אינו להכי נקיט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה הרי מבואר דכל דהפסול משום חמץ בעי חמץ ברור וכל שהפסול משום מצה בעי מצה ברורה והוא הדבר אשר דברתי. ואם חומה הוא הן נסתר מחמתו מה שהאריך הנוב"י מהד"ק חאו"ח ס' כ"ב דלמאן דס"ל דמי פירות עם מים הוי נוקשה ע"כ דנוקשה מה"ת דאל"כ איך שייך ריבוי למנחת נסכים לחימוץ ואפילו מגבלו במים הלא הוי רק מי פירות עם מים ולא הוי רק נוקשה ואינו מה"ת ולפמ"ש א"ש דשם לענין מנחת נסכים דמי פירות עם מים עכ"פ הוי נוקשה דר"י ואינו מצה אף דכתיב לא תעשה חמץ כיון שעיקר איסור החמץ הוא רק משום דבעי מצה וכל שספק אסיר דאינו מצה שוב נוקשה אסור מה"ת דמקרי חמץ דיש לו חזקת איסור דעד שלא נאפה כראוי לא נתקדש המנחה ולא הוי מצה אבל בחמץ דהאיסור הוא בשביל שהוא חמץ כל שאינו חמץ בודאי שוב אין נוקשה רק מדרבנן והנה בהא דפריך הש"ס במנחות דף נ"ג ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור שאל א' מהתלמידים מה קושיא דלמה דס"ל לר' אמי דמי פירות עם מים לא הוי רק נוקשה א"כ כל חמץ במנחות אף שגבלו במים לא הוי רק נוקשה א"כ א"א לומר דלא תאפה חמץ אלא שיאור דהא א"א שיהי' רק שיאור דהא באמת אף שיתחמץ לא יהי' רק שיאור ומה שייך למעט לא תאפה חמץ אלא שיאור הרי אף שיאפה חמץ לא יהי' רק שיאור וע"כ דממעט שלא יאפה רק מצה דהיינו שישמרנו מחימוץ וגם מי פירות עם מים אפשר לשומרם מחימוץ לרבנן כדאמרו בפסחים דף ל"ו. אמנם נראה דבאמת באיכות החימוץ אין נ"מ רק דהכוונה על כמות זמן החימוץ עד"מ דחמץ גמור צריך שישהה זמן שעה ושיאור בחצי שעה מגיע לסדק או לקרני חגבים א"כ קפדה התורה שלא יגיע לשיעור זמן חימוץ וזמן שיאור מותר אמנם אכתי קשה דא"כ מאי קאמר אי דר"מ לר"מ מדלקי עלה חמץ היא ומאי ראי' הא יש לומר דדוקא בשיאור דר"מ לר"מ דהיינו בלא מי פירות שהנוקשה הוא ג"כ חמץ רק שאינו חמץ גמור הוא דלקי עלה אבל במי פירות שאף שתתחמץ לא יגיע רק לחמץ נוקשה מנ"ל דלקי בזמן מועט שהוא שיעור של זה אך נראה דבאמת התוס' נתקשו בזו דמנ"ל דמקרי חמץ לענין מנחות ולחמי תודה דלמא שאני לגבי פסח דמרבינן מכל מחמצת משא"כ במנחות ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"כ לא צריך קרא לרבות דס"ל לר"מ מכל מחמצת רק גבי חמץ בפסח דנוכל להגיע לחמץ גמור א"כ ס"ד אמינא דכל שלא הגיע לחמץ גמור אינו חייב ולכך איצטריך קרא דכל מחמצת אבל במנחות דאף שישהה זמן רב לא יגיע לשעור שיהי' נקרא חמץ גמור א"כ חמץ דכתיב במנחות ע"כ אינו שיהי' שיעור חמץ בכמות הזמן דהיינו שתתחמץ כמו פת שנילש במים רק כל שמתחיל להתחמץ חייבה התורה א"כ ל"צ קרא כלל לענין מחמצת א"כ שפיר קאמר לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא. אמנם לפמ"ש דבמנחות דהתורה הקפידה על מצה אף נוקשה מה"ת א"כ שפיר קאמר שיאור דר"מ לר"מ חמץ הוי. והנה בהא דמקשה בדף נ"ז מנחת נסכים והלא מי פירות הם ואין מחמיצין והוצרך לחדש דמגבלו במים יקשה הא מנחת נסכים צריכה מלח כדאמרו במנחות דף כ"א דמנחות הנשרפות הי' צריכות מלח וכן כתב הרמב"ם פ"ה מאסורי מזבח הי"ג והרי הטור בס' תס"ב כתב שמצא כתוב שמלח מחמיץ והוא דחה זאת מהא דאמרו ותיקא במלחא ומשחא שפיר דמי וכתב הד"מ דיש לחלק דבמלח שחופרין מהקרקע אינו מחמיץ אבל מלח שמבשלין ממים ודאי מחמיץ וע' במג"א שם ולפ"ז הרי מבואר במנחות כ"א דמלח צריך שיביא מלח סדומית ואם אין מלח סדומית מביא אסתריקנית וא"כ ל"מ אם היא מלח סדומית שבא מן הים והיא רך ודאי מחמיץ וגם אם הוא אסתריקנית שהיא קשה הוי עכ"פ מי פירות עם מלח ולדעת המ"כ ודאי מחמיץ והיא קושיא נפלאה. ולכאורה רציתי לומר כיון דהוי בראשו של מזבח א"כ לא מקרי אשר תקריב אבל באמת ז"א דאיבעי לי' לרב מרי חומצה בראשו של מזבח מאי א"כ שפיר י"ל דמחמיץ ואפשר כיון דכבר נאפה המנחה שוב אינו מחמיץ וצ"ע בזה: והנה הנוב"י שם בס' כ"ב חידש דע"כ אם נוקשה מדאורייתא אזי ודאי שהוא במשהו דהרי אמרו בפסחים דף ל' הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב והביא רש"י מכאן ראי' דקי"ל מין במינו במשהו כרב והתוס' שם דחו ראי' זו דיש לומר דפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב ס"ל בכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו ורבא לית לי' אלא דוקא חמץ בפסח משום חומרא דחמץ וע"ז הקשה הנוב"י דהרי יש נ"מ בזה דלרב דפוסק דבמין במינו במשהו ומצד הדין לא בטל א"כ גם נוקשה אם הוא מדאורייתא לא בטל דמה בכך שאין בו כרת אכתי לא קיל משאר איסורי תורה ולרבא שהטעם משום חומרא דחמץ אזי נוקשה ליבטל דהרי לא שייך החומרא ואיך אמר רבא הלכתא חמץ במשהו כרב וע"כ דגם נוקשה לא בטל ע"ש ולפענ"ד נראה דבר חדש ובטרם יהי' כל שיח אומר הטעם במה שנחלקו ר"י ורבנן אם מין במינו במשהו או לא וכבר נודע דברי הר"ן בנדרי' דנ"ב ולענ"ד נראה דהנה הפר"מ בשער התערובות חלק ג' פ"א נסתפק בחצי זית בשר סחיטה וחצי זית בשר נבילה שנפלו לא"מ ויש סמך נגד החצי זית נבילה אי אסור מי אמרינן כיון דיש שישים נגד חצי זית איסור שרי או דילמא כיון דעכשיו הטעם בשר נרגש וחיך אוכל יטעם א"כ הרי טועם טעמא דאיסורא ע"ש ועיי' מה שנדפס על שמי בקונטרס נועם מגדים על הפ"מ ומעתה נראה דזה הטעם דמין במינו לא בטל לר"י כיון דעיקר הטעם שבטל בששים משום שאין הטעם נרגש וא"כ בטל במציאות וזה לא שייך במין במינו כיון דלא בטל במציאות שהחיך יטעם וטועם טעמא דאיסורא. אמנם טעמא דרבנן נראה לי דהנה בבר נודע מה שחידש הנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' נ"ד במ"ש המרדכי דבדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך ביטול זה דוקא במקום דשייך ביטול ברוב אבל בסמ"ך הטעם דבטל משום שאין כאן איסור כלל א"כ מאי נפקא מיני' מתחלת ברייתו או לאו ובישועות יעקב לרבינו הגדול דו"ז סי' י"ד ביו"ד כתב שזה טעות דכמות האיסור צריך לבא מכח ביטול ברוב וכן מצאתי בגוו"ר מהפ"נ שכתוב כן ואני הארכתי בזה בפלפול רב והבאתי שלדעתי נחלקו בזה רש"י ותוס' במנחות דף כ"ב ואכמ"ל ולפ"ז שפיר אמרו רבנן כיון דכמות האיסור בטל ברוב ונהפך איסור להיות היתר א"כ נהי דנותן טעם עד ששים אבל בששים שפיר בטל ולא' שייך לומר דחיך אוכל יטעם וטועם טעם האיסור דבאמת בטל ברוב מן התורה והאיסור נהפך להיות היתר א"כ אינו טועם טעם האיסור וז"ב: ומעתה נלפענ"ד דבר חדש דהנה מצאתי בריטב"א בע"ז דע"ג ע"ב בהא דאמר רב ושמואל דכל איסורים שבתורה במשהו ור"י ס"ל בששים הקשה דגנבי גנובי למה לך לימא רב ושמואל ס"ל כר"י ור"י ס"ל כחכמים דפליגא על ר' יהודה וכתב הוא דרב ושמואל קאי אליבא דרבנן ורק דס"ל דרבנן לא מכשיר רק מן התורה אבל מדרבנן אסור ע"ש. ולפמ"ש מסתברא טעמי' דכיון דרבנן אסרו א"כ לא נהפך איסור להיות היתר א"כ שוב לא שייך ביטול בששים דחיך אוכל יטעם דכל דרבנן אמרו שלא בטל ברוב ועכ"פ לא נהפך האיסור להיות היתר שוב אינו מועיל ששים איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בפסחים שם דכ"ט רב לטעמי' דסובר כל האיסורים שבתורה במינו במשהו ושלב"מ בנותן טעם ורב גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו וקשה לפמ"ש יהי' שלא במינו עדיף ממינו דבמינו דחיך אוכל יטעם לא שייך ביטול בששים אבל שלא במינו דאינו נותן טעם מדוע לא יהי' בטל בששים והוא קושי' נפלאה לפמ"ש. אמנם נראה דרש"י כתב דאף דבחלב ודם לא גזר מינו אטו שלא במינו התם מיהו דבדילי מיני אבל חמץ לא בדילי מיני' הואיל ואוכלין כל השנה וא"כ כיון שהטעם הוא משום דלא בדילי' מהראוי לאסור במשהו אף דבטל מ"מ אסרו משום דלא בדילי וז"ב ולפ"ז שפיר אמר רבא חמץ בזמנו בין שלא במינו אסור במשהו כרב ולא מיבעי שלא במינו ודאי כיון דעיקר הטעם משום דלא בדילי והרי שיטת רש"י דטעם דלא בדילי אינו רק מכח דאיכא כרת ולא בדילי ועי' מג"א סי' תמ"ז סק"ה א"כ בנוקשה דאינו בכרת לא חמירי גם לרב ובטל בששים גם לרב א"כ גם לדידן משום חומרא דחמץ ג"כ נוקשה בטל ושפיר פסק רבא כרב ואף במין במינו ג"כ נוקשה לא שוי בשמא ולא שוי בטעמא הוי לי' כשאור ועיסה דחשיב כשני מינים כמ"ש באו"ה ובמרדכי דשאור ועיסה ב' מינים הם ועי' כו"פ רסי' צ"ח סק"ד בסופו מ"ש בזה ליישב קושיות הפר"ח ואני כתבתי על הגליון בזה"ל עי' תוס' רי"ד שנדפס מחדש בחידושיו לע"ז דף ס"ו גבי חמירי דחיטי ודו"ק היטב וא"כ ה"ה נוקשה מצה חשיב ג"כ מין בשאינו מינו ובטל לרב ושפיר אמר במשהו כרב: ועתה אתחיל בדברי מוסר ותוכחת חיים ברכות דף י"ב ע"ב מזכירין יצ"מ בלילות אמר ר"א ב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העה"ז כל להביא לימות המשיח תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יצ"מ לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאום ד' ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה אמר לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויצ"מ תפל לה וכן הוא אומר אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו וכו' ע"ש כל המאמר והנה להבין מחלוקת בן זומא וחכמים נ"ל וטרם יהי' כל שיח אבאר ענין שיאור ונוקשה וחמץ ושאור והנה בפסחים דף מ"ח ע"ב אמרו איזה שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותי' סידוק כקרני חגבים אמר רבא מ"ט דר"מ אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה ופירש"י בתוכו הלכך כי הוי למעלה כקרני חגבים הוה למטה כנתערבו סדקים ולבאר הדברים ע"ד דרוש הנה נודע מ"ש המקובלים בטעם חמץ שאסרה תורה בכ"ש כתב הרדב"ז ח"ג ס' תקמ"ו כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עלי' בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כ"ש לא בטל ע"ש והנה חולי הנפש כחולי הגוף וחולי הגוף כל שהתחיל להתקלקל יוכל להתקלקל מעט מעט עד שיתקלקל הרבה כמו כן חולי הנפש מיד שהתחיל להתקלקל יוכל לעלות מעלה מעלה כמו שדרשו חז"ל על פסוק הוי מושכי עון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה ודרשו חז"ל בתחלה הוא כחבל ולבסוף נעשה כעבות העגלה והנה בשופטים ס' ב' כתב וגם אל שופטיהם לא שמעו כי זנו אחרי אלהים אחרים וישתחוו להם סרו מהר מן הדרך אשר הלכו אבותם לשמוע מצות השם לא עשו כן והוא תימה דאחרי שאמר שזנו אחרי אלקים אחרים אמר אח"כ סרו מהר מן הדרך דמשמע רק שסרו מן הדרך והרי זנו אחרי ע"ז דזה חמור יותר אמנם באמת הדבר נכון עפ"י מה שפרשתי בהא. דאמרו בסנהדרין פ' חלק דף ק"א ר' אשי איקום על ג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה אתחזי' לי' בחלמא אמר חברך וחברא דאבוך קרית לן מהיכן בעיה למשר