דברי שאול דרשות סט

הפסח דהרי בפסח עובר בב"י קודם שנתערב וא"כ קודם הפסח נתבטל כבר והא דאסור משום דנעבדה בה עבירה וס"ל לרבינו דדוקא כשיש כזית בכדי א"פ עובר בב"י וכמ"ש ודו"ק. ויתכן יותר דבאמת מה דאמר ר"א ערובו בלאו יש לפרש על שני פנים או דאתי לרבות היתר מצטרף לאיסור והיינו ח"ש ובזה שוב נוקשה חמור או דמרבה כותח הבבלי ובזה שייך נעבדה בו עבירה ושוב יש לומר דנוקשה לא וכמ"ש למעלה ולפ"ז בברייתא שהביא דמבואר כותח הבבלי וא"כ ממילא י"ל דנוקשה לא ובזה מיושב קושית האפרט"א שהקשה דלמה לא מביא מהך דערובו בלאו ולפמ"ש א"ש דשם י"ל דנוקשה כ"ש אבל כאן דמרבה כותח הבבלי ממילא נוקשה לא הוי כ"ש ולפ"ז לדידן דבאמת ר"א יליף מכל וסובר היתר מצטרף לאסור א"כ נוקשה הוי כ"ש ודו"ק היטב ובזה מיושב גם דברי הרמב"ם די"ל דהוא פסק כר"א ומה דמצריך כזית בכא"פ הוא משום דס"ל דר"א ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ מכ"ש דלא בעי כזבא"פ משא"כ לדידן בעי כזית בכדא"פ ודו"ק: והנה שיטת הרי"ף דחמץ נוקשה מה"ת מותר בפסח והיינו משום דהרי"ף הביא משנתינו דריש פרקין אלו עוברין בב"י כו' ואח"כ הביא פלוגתא דרבנן וכתב הה"מ דאין בערובו כזית בכדי א"פ דאם יש בו כזית בכדי א"פ מלקא נמי לקי לרבנן והרז"ה השיג עליו דהלכה כסתם משנה וכר"א אבל הרמב"ן במלחמות השיג עליו דסתמא זו נדחית מפני סתמא דפרקין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואחריו נמשכו הרא"ש והר"ן ופירש הר"ן דלהכי שיאור ישרף אף דלית בי' איסור דאורייתא אפ"ה חיישינן דלהא אהי למיכל מיני' ועפ"ז פסק בש"ע ס"ס תמ"ז דנוקשה אסור מדרבנן באכילה תוך הפסח ואם עבר הפסח שרי אף באכילה והנה הגאון בעל אהעו"ז בחדושיו למסכת ובחדושיו באו"ח ס' תמ"ב כתב מה שהקשו וסמכו על מתניתין דשיאור ישרף יש לו תמיה גדולה ונפלאה דמה שהבינו דמש"ה האוכלו פטור משום דנוקשה דרבנן ואפ"ה ישרף והרי בחולין דף כ"ג מספקא לי' להש"ס דאם אמר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור והיינו שיאור דר"י לר"י אי אמרינין ספיקא הוי ונפיק ממנ"פ או דלמא ברי' הוא ולא נפיק ע"ש ולכך פשוט הוא דהא דשיאור ישרף דהתנא סתם בזה כר"י ומטעמא דר"י כי היכי דסבר ר' יהודא בשיאור שלו דמש"ה שורפין דסבירא לי' ברי' היא או דספיקא היא ולכך האוכלו פטור זה הטעם לשיאור דידן כיון דעדיין לא החמיץ כל צורכו ספיקא הוא שמא עדיין מצה הוא או דברי' הוא ולכן האוכלו פטור אבל ניקשה גמור והחמיץ כל צורכי ואינו ראוי לאכילה בודאי הלכתא כסתם משנתינו דהרי הוא באזהרה ע"ש והאריך בזה והנה אם כי הי' גאון ישראל בכל זה תורה הוא וגם שהוא לקיים דברי חכמים ובאמת לדבריו יקשה דא"כ דלדידן השיאור דהכסיפו פניו הוי ספיקא או ברי' א"כ יקשה אמאי לא קא מבעיא בחולין שם גם בשיאור דר"מ דהוי ספיקא או ברי' וע"כ דלר"מ ליכא לומר משום ספק דהרי הוא ס"ל דהוא בארבעים ואיך ילקה בספק ולר"י הוא מצה גמור ולפ"ז המשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור תהי' דעה שלישית אם נימא דטעמא משום ספיקא או ברי' מה שלא מצינו כלל ומהיכי היתי לחדש זאת וע"כ דהוא רק מדרבנן ובאמת אף אם נימא דספיקא או ברי' הוא ג"כ אינו רק מדרבנן דל"מ אם נימא דברי' הוא כיון שאינו לא חמץ ולא מצה מהיכי תיתי לא יהי' מותר מה"ת הא התורה לא אסרה רק חמץ ואף אם ספיקא הוא ל"מ לשיטת רבינו דספיקות מה"ה לקולא ואף בספק כרת דלא ככ"מ ועיין מוהרי"ט בשניות חיו"ד ס' א' ובפר"ח ס' ק"י ובפרט היכא שהאסור כתיב בתורה בפירוש כבר העלו האחרונים דרק ודאי אסור ולא ספק א"כ חמץ ודאי אסור ולא ספק ואף לשיטת הרשב"א ודעמי' דמה"ת ספיקא לחומרא כ"ז בשאין לו חזקת היתר ושאני שיאור דר"י לר"י דכבר אתרע לה החזקת היתר משעה שנעשה שיאור דר"מ דאף לר"י דעדין מותרת אבל עכ"פ החל העיסה לצאת מגדרה ואתרע לה אבל לא בשיאור דר"מ דעדין יש לו חזקת היתר ודו"ק אבל כאן דעד שלא נתחמצה העיסה יש לה חזקת היתר לעיסה א"כ מה"ת מקילינין ורק מדרבנן יש להחמיר כיון דעכ"פ ספיקא הוא וז"ב ובזה אמרתי דבר נחמד מ"ש המג"א ס' תמ"ב לישב דברי הטור שדעתו דכל שאינו אסור באכילה מה"ת מותר להשהותו אח"כ והקשה המג"א מהאי דשיאור ישרף והאיבלו פטור וכתב המג"א דהאי דשיאור מיירי ביו"ט שא"א לאפותו דהא אסיר באכילה מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ לגמרי וצינין ל"מ כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף והדבר תמוה דא"כ איך מותר לשרוף ביו"ט דאף דנימא דהטור ס"ל דאם עוברין בב"י מותר לשרוף ביו"ט וע' בטור ס' תמ"ו היינו בב"י דאורייתא וכאן שאינו רק דרבנן פשיטא דאסור וע' בדג"מ ולפמ"ש א"ש דבאמת ספיקא היא רק דמעמידין על חזקתו הראשונה הרי קי"ל במקום שעשוי להשתנות דלא שייך להעמיד על חזקתו הראשונה א"כ בשלמא בחול דיכול לאפותה ולא יתחמץ שפיר מועיל החזקה הראשונה אבל ביו"ט דע"כ תתחמץ א"כ הרי עשוי להשתנות ול"ש להעמידה על חזקתה הראשונה ושפיר ה"ל ספיקא דאורייתא. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' ריש פסחים להוכיח מהא דשיאור ישרף דאמרו בפסחים דף מ"ג והוכיחו מזה דאף בדרבנן טעון שריפה ובאמת הטור דכתב להיפך והמג"א כתב דאין ראי' משיאור ישרף וא"כ קשה על התוס' וע' מג"א שם ולפמ"ש א''ש דבהך דדף מ"ג דמבואר שם דהאוכלו בארבעים לר"מ א"כ א"א לומר דמיירי ביו"ט דא"כ אסור לשורפו דאין לומר דספיקא הוא דהא בשיאור דר"מ ליכא ספיקא לא לר"מ ולא לר"י ושפיר מוכח דמדרבנן אסור ובזה מיושב מה שהקשה התוס' מדף מ"ג ולא מהך משנה דדף מ"ח דשיאור ישרף וע' צל"ח שם ולפמ"ש א"ש ודו"ק: ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמאי ראי' לר"י דדילמא לכך לא קתני נוקשה דהו"ל כ"ש וכרב נחמן ולפמ"ש א''ש דעדיין יקשה ניהו דנוקשה גמור הוי כ"ש אבל שיאור דאינו חמור כ"כ כנוקשה כמ"ש האהעו"ז שם ויקשה אמאי לא קתני שיאור עכ"פ וע"כ דנוקשה לית לי'. ובזה מיושב היטב דברי הטור הנ"ל שכתב דנוקשה ותערובת בלאו לר"א ותמה הב"י מהא דתניא כוותי' דר"י דנוקשה בעיני' לא קתני ולפמ"ש א"ש דזה דוקא לר"א א"א לומר דנוקשה כ"ש דעדיין קשה למה לא קתני שיאור אבל לר"מ דלדידי' כל שיאור לוקה ואין חילוק בין שיאור לנוקשה א"כ שוב י"ל דגם שיאור לא אצטרך למתני דכ"ש הוא מתערובת והרי שיאור ונוקשה שוין וא"כ שוב אין ראי' לר"י ודו"ק ומ"ש האהעו"ז דברמב"ם פ"ר מחמץ הט"ו י"א מבואר דנוקשה מה"ת במחכ"ת כל מה שחשב שם רבינו הוא תערובת חמץ ולא נוקשה ועמג"א ס' תע"ב ס"ק א' שהאריך בזה ומה שהביא האהעו"ז מהל' י"א המעיין שם יראה שדבריו מגומגמין שהעתיק משם רבינו מה שלא כתב ובצל"ח ריש אלו עוברין כתב דלא מצא בדברי רבינו שום זכר מדין נוקשה זולת שבפ"ה ה' ט' כתב דהכסיפו פניו אסור לאוכלו ואין בו ברת ומשמע דעכ"פ מלקות חייב ולפענ"ד נראה דאין ראי' משם דהא הכסיפו פניו כיון דחזי לאכילה עדיף מנוקשה דנוקשה היינו חמץ שקשה ומתקלקל ורע לאכילה וע' מג"א ר"ס תמ"ב ולפ"ז שיאור דר"מ דלר"י מצה מעלייתא הוא פשיטא דאינו בכלל נוקשה ושפיר כתב רבינו דאינו בכרת אבל מלקות אפשר דחייב דניהו דלחומרא מחמירינן כר"מ אבל דין נוקשה אין לו והן נסתר מחמתו מ"ש באהעו"ז דשיאור גרע מנוקשה שנוקשה הוא חמץ גמור רק שהוא נוקשה ולפמ"ש אדרבה שיאור יש לחייב טפי מנוקשה ופשטות לשון רבינו מורה כן שהרי כלם הבינו מדבריו שנוקשה אינו בכלל מחמצת מה"ת ולא הזכירו בביאור וגם במנין המצות שחשב ריש הלכות חמץ הזכיר רק חמץ ע"י תערובות ונוקשה לא הזכיר ומ"ש האהעו"ז ראי' לנוקשה חמור דהרי חיטי קורדינייתא אין חוששין לקדושין ואילו בשיאור דר"מ אמרו ונותנו לפני כלבו תמה אני על עצמי דהרי הא דנותנו לפני כלבו אתאן בשיאור דר"מ לר"י ומאי ראי' לר"מ והנה לכאורה קשה בהא דאמרו בפסחים מ"ג אמרת שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה ומאי קושיא דלמא לכך ישרף דחיישינן שמא יתחמץ ויעבור על בל יראה ומיירי ביו"ט דא"א לאפותה ביו"ט כמ"ש המג"א ולבטל ג"כ אסור ביו"ט דבטול הוא מתורת הפקר ואסור להפקיר בשבת ויו"ט ועפר"ח ס' תל"ד ובגליון ש"ע או"ח ס' תל"ד הארכתי בזה אמנם נראה דהש"ס מקשה דעכ"פ למה ישרף למה לא יתן לכלבי דאף דאין ביעור חמץ אלא שריפה לר"י מ"מ זה אם צריך לבער אבל אם לא צריך לבער כעת רק שמתירא שלא תחמיץ שוב מותר ליתן לכלבו ולדבר הזה הערני א' מתלמודיי ובזה מדוקדק מאי דהקשה מסיפא דנותנו לפני כלבו ודו"ק איברא דלפ"ז קשה על התוס' ריש פסחים שהביאו ראי' מהא דתניא שיאור ישרף הא יכול להשהותו קשה דלמא חיישינן שמא תחמיץ ולפי המסקנא שיאור ישרף דר"מ לר"י ודר"י לר"י וזה אסור לתת לכלבו רק דר"מ לר"י ושפיר מצי לאוקמי ביו"ט אמנם נראה דבאמת דברי המג"א צריך ביאור דא"א לומר דמיירי ביו"ט דא"כ אסור לשורפו כמ"ש למעלה ומתוס' כתובות ד"ז דכל שלא לצורך כלל אסור וצ"ל דהמג"א ס"ל דמותר לשורפה דזה חשיב לצורך כדי שלא לעבור ל ב"י ולפ"ז י"ל דהתוס' ס"ל כיון שעכשיו עדיין מותר ואינו עובר בב"י אף שאח"כ כשתחמץ יעבור על ב"י לא הותר כעת לשרוף שלא לצורך מידי דהוי אנדרים ונדבות דכל דכעת עדיין אין בו אכילה אסור כמ"ש בפסחים דף ה' וע' מג"א ס' תק"ז ובדג"מ שם וה"ה כאן איברא דלכאורה יקשה למה לא יאפה ואף דהוא שלא לצורך דאסור באכילה מדרבנן כמ"ש המג"א אבל אכתי קשה דשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות בידים לקטן א"כ יהי' לצורך קטן ושפיר מותר לאפות ביו"ט וע"כ דאסור להשהותו ולא מיירי ביו"ט כלל ושפיר דייק התוס' אמנם נראה דדברי הטור נכונים דא"ל דאופה לצורך קטן כיון דדייק מהך דשיאור ישרף דאסור בהנאה שוב אסור לאפותו לצורך קטן דהרי יש לו הנאה בזה והנה מן האמור הי' כראה דבר חדש דלענין מנחות ולחמי הודה יהי' חמור נוקשה יותר מלענין פסח דהנה כבר הבאתי דשיאור דר"י לר"י הוי לי' ספיקא ומותר לשיטת רבינו דספיקות מותר מה"ת ולרשב"א ג"כ מותר דעכ"פ הי' לו חזקת היתר ולפ"ז זה דוקא לענין חמץ בפסח אבל לענין מנחות דעיקר הקפידא לפי המסקנא במנחות דף נ"ג משום דכתיב מצה תהי' דהכתוב קבעו חובה א"כ ממילא נוקשה דר"י שהוא ספק אסור דכל דכתיב מצה ודאי משמע ולא ספק ומכ"ש לשיטה הרשב"א דל"ש חזקת היתר דלענין שיהי' נקרא מנחה או לחמי תודה ויהי' לה קדושת מנחה ותודה פשיטא דלא נחית עלי' קדושת המנחה והתודה עד שיהי' נאפת כדינא וכל שספק אי מצה אי חמץ אסור וגם אם נימא דברי' בפני עצמה היא עכ"פ מצה אינה ואנו מצה בעינן לעכובא ואף דלפי הס"ד משמע דפסח חמור יותר כמ"ש התוס' שם היינו משום דלהס"ד לא ידעינן גם במנחות דבעינן מצה, ועיקר הפסול משום לא תאפה חמץ מחמת איסור החמץ פסח חמור דהיא בכרת אבל לפי המסקנא דעיקר מה דהזהיר לא תאפה חמץ הוא רק משום דבעינן מצה דוקא וז"א מצה משא"כ חמץ בפסח דאינו בא מצה רק לילה הראשונה ועיקר האיסור הוא משום חמץ ולכך נוקשה עכ"פ אינו חמץ ודאי שוב מצאתי כעין סברא זו ברשב"א בחדושיו ליבמות דף מ"ם דאמרו שם מצות אמר רחמנא וליכא וכתב הרשב"א וז"ל תמי' לי אמאי שבקו שלא תאפה חמץ דנקיט ברישא והו"ל למימר אי לא