דברי שאול דרשות סו

קני לי' נראה לפענ"ד ביאור הכוונה דהנה במ"ש רבינו בפ"א מחמץ דאם קנה חמץ בשטח עובר בב"י והנוב"י מהדו"ק האו"ח ס"ט נתקשה בזה דמה שייך קני' והא הוא אסורי הנאה ול"ש זכי' ואיך יקנה אותה וכתבתי בחדושי דבאמת בלא"ה שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דהיינו דלענין בל יראה החמירה התורה שיעבור א"כ ה"ה בקונה מאחרים עשאוהו כשלו כדי שיעבור עליו והאחרונים כתבו עפימ"ש הר"ן פרק כל הצלמים בהא דאמר רבא גזירה שמא יגביהנה שכתב דמכאן נלמוד לחמץ בפסח כיון דאם לא נקנה הי' לו היתר אחר הפסח זכייתו ואסורא באין כא' ולענין זה זכה בו שיעבור עליו בב"י ולפ"ז כל זה שפיר אם באמת קנה מן הנכרי אמרינין דהתורה אמרה שיעבור אב"י אף שאינו ברשותו אבל האיך שייך לומר הואיל ואי בעי קנה הא באמת אין לו יד לזכות דהא הוא אסורי הנאה וכל שאינו רוצה לזכות ולקנה האיך יהי' שלו וזה שכתבו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני לי' והיינו דכל דלא רצה לזכות פשיטא דהתורה לא הטילה עליו לעבור והרי החמץ של אחרים או של הקדש לא הטילה התורה עליו שיעבור וזה ברור ומעתה שפיר דייק דע"כ ר"י לית לי' הואיל דאי נימא דאית לי' הואיל ואי בעי אפי א"כ שוב יש לו זכי' בהאפי' ושייך לומר הואיל ואי בעי פריק וע"כ דר"י לית לי' הואיל בין לקולא בין לחומרא ודו"ק: והנה הרז"ה והרמב"ן במלחמות כתבו דשאלה הוי כמחוסר מעשה דצריך לעקור שם חלה וצריך ב"ד של שלשה ומי ימר דמזדקקי לי' תלתא ולכאורה רציתי לומר דלפי מה שחידש המבי"ט ובנו המהרי"ט בתשובה חיו"ד סי' כ"ח האריך בזה דכל שניתר ע"י פתח א"צ כלל התרת חכם א"כ גם בחלה שהקדישו בפי' דהוי כמו נדר ומועיל שאלה ג"כ א"צ לשאול מן התורה כשיש לו פתח על נדרו א"כ מן התורה הי' שייך שאלה. אמנם נראה דבאמת כבר הקשה הרא"ה הובא בשו"ת רשב"ש בן התשב"ץ ז"ל ס' די דאיך שייך לומר הואיל אי בעי מתשיל הא אין נשאלין על ההקדש אלא א"כ מדוחק וכתב שמיירי שמצא חלה אחרת נאה ממנו. ולפ"ז לפי מ"ש המהרי"ט שם דהא דא"צ התרת חכם כל שמותר ע"י פתח היינו דוקא בפתח דמעיקרא דהיינו דאדעתא דהכי לא התחיל לנדור כלל וכאן בחלה ל"ש פתח דמעיקרא דהא באמת הי' צריך להפריש חלה רק שמצא אחרת נאה הימנה וזה לא הוי פתח דמעיקרא ושוב לא שייך שאלה מן התורה אמנם אי קשיא הא קשיא דהאיך מועיל לר' אליעזר מה שלא יקרא לה שם עד שתאפה הא המהרי"ו בתשובה ס' מ"ח כתב עסה שלא נטלה הימנה חלה ונתבשלה ל"ש הכא ביטול דכל העיסה טבל כיון שלא הורמה חלתה ומ"מ נראה דאיכא תקנה ליטול הימינו חלה לאחר שנתבשל ויקח ממה שישוייר בעסה יותר ממאה וא' אע"ג דכשנתבטלה היתה הכל טבל מ"מ כיון דאח"כ הופרש אמרינן ברירה דבדרבנן אמרינן ברירה ועיין ש''ך יו"ד ס' שכ"ג ס"ק ה' ובט"ז שם ס' שכ"ד ס"ק ט"ו שהחזיקו בדברי מהרי"ו ולפ"ז כאן דמיירי בחלה א"י כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם א"כ קשה איך שייך לומר דכל חדא וחדא חזיא לי' ויפריש אח"כ חלה מכל חדא וחדא פורתא ועיין רש"י במשנה ובתוס' ד''ה הואיל ובמהרש"א שם והיינו לרמב"ח והרי תיאסר למפרע וכמ"ש הט"ז במי ששכח להפריש חלה דדינו שאוכל ואח"כ מפריש דצריך שיקח חלק קטן מאד עד שיהי' באותו עיסה שאפה ק"א נגדה וכאן ל"ש הוברר הדבר למפרע דמלבד שהיא חלת א"י אף גם דממ"נ אם תאמר שהוברר הדבר שזה הי' חלה איך אפו אותה גם הוי תרתי דסתרי אהדדי דמתחלה אנו מתירין דלא הוי חלה ואח"כ אנו אומרין להיפך וגם אם תאמר דכל חדא וחדא חזיא לחלה הא כבר אסרו באפי' דא"כ צריך אתה לומר הוברר למפרע וזה לא אמרינין בחלה א"י. אמנם נראה כיון דר"א ס"ל הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה א"כ אח"כ כשנאפו והי' הסל מצרפן דהרי כלם נכנסו לבית הספק וקי"ל דאפילו אחת בבית ואחת בעלי' מצרפן ושוב יהי' ק"א נגד החלה ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף שכתב דקי"ל כר''א דהך דר"א מושך שייך באידך דר"א דאמר הסל מצרפן ודבריו תמוהים דמאי שייטא הכא כמו שתמהו בזה הר"ן והרא"ש ולפמ"ש א"ש דאל"כ לא שייך הואיל וכמ"ש וראי' ברורה לענ"ד נראה לדברי הרי"ף מהא דאמרו בנדה דף ח' כי אמר שמואל הלכה כר"א בסדר טהרות אבל בשאר סדרים איכא טובא ה"נ מסתברא דתנן ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואמר ר"י הלכה כר"א וקשה למה לא אמר גם בראשונה דהלכה כר"א דהרי רבי אמר הלכה כר"א והרי"ף פסק מש"ה דהלכה כר"א משום דק"ל הלכה כר' מחבירו וע"כ דכיון דהך ר''א מישך שייך לאידך דר"א כחדא חשובה. אמנם בגוף הקושיא מהך דמהרי"ו שנחלק הב"ח וש"ך עם המהרי"ו וט"ז דכל שלא הורמה לא שייך לאסור למפרע אין להחמיר ואני הקשיתי בזה מהא דאמרו ביבמות דף פ"ו מאי תרומה טובלת אף מעשר טובל ורש"י ותוס' נחלקו בזה רש"י מפרש תרומה טובלת דכ"ז שלא הופרשה חייבים מיתה על אכילתה של טבל משום התרומה שבה דהא תרומה מיתה כתיב בה והתוס' הקשו א"כ לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא לי' ופירש ריב"ן משום דדרשינין פרק הנשרפין ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חולין מתרומה והמהרי"ט בתשובה בראשונות ס' כ"ה ביאר דסברת רש"י הוא דבתרומה שכתב מיתה ה"ה עד שלא נפרשה דהעומר לגזז כגזוז דמי ובמעשר ראשון כל שכבר הופרש המעשר ראשון שוב תרומת מעשר שבו כאלו הופרש כבר וכל שלא הופרש עדן המעשר ראשון ס"ד דלא טביל ונתרבה מהקישא ולהתוס' נתרבה מכל מה דעתיד לתרום דחייב עכ"פ מבואר בהדיא דאף דלא הפריש כל דעתיד לתרום חייב מיתה על התרומה שבתוכה ולרש"י אף שלא הופרש כלל חייב א"כ ממילא מבואר דברי מהרי"ו דאף בלא הפריש חייב ודלא כדברי הב"ח והש"ך ואני אמרתי ראי' לזה דזה רבות בשנים שהקשה אותי חכם א' דיהי' טבל אסור אף שלא כדרך הנאותו דהא לא כתיב בי' אכילה דנלמד מולא יחללו וכעין דאמרו פסחים דף כ"ד והשבתי כיון דעיקר האיסור הטבל הוא בשביל התרומה שבה וכדאמרו כאן תרומה טובלת וע' בנדה דף ז' דאמרו הכי פתיכי בהי תרומה וע' בר"ן נדרים דף פ"ד ע"ב וא"כ כיון דבתרומה ומעשר כתיבא בהו אכילה ממילא גם טבל אינו אסור רק בדרך אכילה עכ"פ מבואר דברי המהרי''ו והט"ז. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש כיון דאומר כל עיסתי חלה וכל גרני תרומה לא אמר כלו' דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרים כמבואר חולין קל"ז א"כ איך אפשר שתאסור כל העיסה או כל התבואה כשאין ק"א נגדה הא שוב לא יהי' ראשית דאין שירי' ניכרים ולא מקרי חלה ותרומה כלל ולכך לא כתב המהרי"ו רק בחלה ח"ל או ביש ק"א נגדה דיכול לאסור עד ק"א אבל בחלת א"י דתיאסר כולה שוב לא יהי' מקרי חלה כלל דבעינן שיהי' שירי' ניכרים וכל דל"ש ברירה לא יהי' ניכרים וביבמות דף מ"ו לא אמרו אלא באם אכל הטבל חייב מיתה משום שאכל התרומה אבל לא שתאסר כל התבואה. ובזה מיושב הרבה קושיות על המהרי"ו וגם קושית הח"צ: והנה השאגת ארי' בתשובותיו ס' ע"ז הקשה דהכא משמע דס"ל לר' יהושע טובת הנאה אינה ממון דהרי בין למאי דס"ד דפליגי בטובת הנאה עמון בין למאי דמשני דבהואיל פליגי ע"כ לר"י סבירא לר' טובת הנאה אינה ממון דאי ממון הוא הא ודאי מוזהרין עלי' ויש לתמוה דבפרק קמא דבבא מציעא אמרינן דאין חצירו של אדם קונה לו אא"כ עומד בצדו ופריך מהא דתנן אמר ר"ג עישור שאני עתיר למוד נתין ליהושע ומקומו מושכר לי' כו' ובי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג הי' עומדין ומשני ר"ג מטלטלי אג"ק אקני' לי' ופריך רבא וכי לא הי' לו סודר לקנות בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממין לקנות בחליפין ה"נ ט"ה אינה ממון לקנות אג"ק וקאמר לא היא מתנות כהונה שאני נתינה כתיב בהו וחליפין דרך מו"מ הוא ומטלטלי אג"ק נתינה אלימתה הוא ור"פ משני התם דעת אחרת מקנה אותה שאני ולפ"ז למאי דקי"ל והוא שעומד בצד שדהו דוקא צ"ל דר"ג מטלטלי אג"ק הקנה לו ובע"כ טובת הנאה עמון דאי אינה ממון לא יוכל להקנות במטלטלי אג"ק ואף למאי דמשני ר"פ דעת אחרת מקנה אותה שאני ע"כ ס"ל דט"ה ממון דאל"כ אין כאן דעת אחרת מקנה דאין להם מה להקנות והרי שם בסוף האי מתניתין אמר ר' יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לראב"ע ומקומו מושכר לו אלמא ס"ל טה"מ וקשיא דר"י אדר"י ועוד הקשה דהתם אמר עולא והוא שמומר בצד שדהו וא"כ ע"כ דטה''מ דאל"כ האיך הקנה ר"ג אג"ק או דעת אחרת ובקדושין דף נ"ח ס"ל לעולא טה"מ ופריך עלה ואמאי לא הקשה מהאי מתניתין. והנה קושיותיו עצומות כאיש כן גבורתו והנה לא ראה דברי השטמ"ק בבא מציעא שפירש דהא דאמרו דט"ה אינו ממון לקנות בחליפין קאי גם למ"ד טה''מ דניהו דהוי ממון אבל לענין חליפין ואג"ק קנינים גרועים הם וכל שאינו ממון ממש אינו קונה אף למ"ד טה"מ ומה דאמרו ולא היא פירוש לאו ראי' הוא מזה אבל לעולם י"ל דטובת הנאה אינה ממון ע"ש ולפ"ז אין ראי' די"ל ג"כ דאף דס"ל לר"י ט"ה אינה ממון ואפ"ה אג"ק מועיל דדרך נתינה הוא ואף שאינה ממון בכ"ז יש לו זכות להקנות וחליפין אינו מועיל משום דדרך מו"מ הוא וכן מבואר בש"ך ס' ר"ג ס"ק א' דאף דט"ה אינה ממון לענין חליפין ואג"ק הוי ממון וגבי מתנות כהונה דכתיב נתינה ל"מ חליפין דהוי דרך מו"מ איברא לכאורא קשה טובא דאיך מועיל חליפין בט"ה דתרומה דהרי התוס' הקשו בב"מ דף מ"ו ד"ה ש''מ דאיך מועיל חליפין דק"ס הא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' וכתבו דכיון דלא קבל המוכר המעות מטרח ומציל פן יסרב הלוקח מליתן המעות ולפ"ז דוקא היכא שצריך המוכר לקבל מעות בוודאי מציל בשבילי המעות אבל כל שאין לי בו רק ט"ה פשיטא דלא יטרח להציל בשביל ט"ה שאינה נחשב לממון גמור אף למ"ד ט"ה ממון והוא קושיא נפלאה ולכאורה רציתי לומר דזה תלוי במחלוקת התוס' וריטב''א דשיטת התוס' ב"מ דף ז' אף למ"ד ט"ה ממון אין לו בו רק לפי ערך ט"ה שיש לו בו ולא הוי כולה ממונא ולא שייך טרח ומציל אבל לשיטת הריטב"א פ' האיש מקדש דגונב תרומה צריך לשלם כפל כפי ערך כל התרומה א"כ שפיר חשיב ממון גמור דשוי הרבה וטרח ומציל אמנם לשיטת התוס' קשה וכן קשה לענין אג"ק דמה מועיל אג"ק אמנם נראה דהרי באמת הי' בביתו של ר"ג רק דהם לא הי' עומדין בצד החצר וכבר הקשר התוס' ד"ה וכי דהא ביתו של ר"ג הי' משתמר וכתבי דלגבי זקנים לא הי' משתמר שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתם א"כ ע"כ שייך שפיר טרח ומציל דהא יצטרכו לטפל ולהציל עבור תבואתו של ר"ג ובזה מיושב היטב דברי העטור ורמ"א שפסקו דטובת הנאה אינה ממון ואינו נקנה בחליפין והקשה הש"ך דהא בש"ס משמע דיקנה באג"ק וחליפין רק דמתנת כהונה שאני ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בכל ט"ה לא שייך קנין אג"ק וחליפין דכל שאינו ממין ל"ש טרח ומציל ואף לשיטת הריטב"א זה דווקא אם טובת הנאה ממון אבל אם טובת הנאה אינה ממון שייך הגזירה אבל בש"ס שם דהי' מעורב עם תבואה של ר"ג שוב הי' מועיל לולא דמתנת כהונה שאני ודוק היטב והנה לכאורה קשה בהא דאמרו וכי לא הי' להם סודר לקנות מהם אלא ט"ה אינה ממון לקנות בחליפין וקשה דהא התוס' בב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה הכא במכירי כהונה עסקינין כתבו דמכירי כהונה הוי כמוחזק ממש לענין בכור לפ"ז הא התוס' בב"מ דף ו' ד"ה והא הקשו למה אין מוציאין