דברי שאול דרשות סג

להיות בעוה"ז ולפ"ז כשהריח ריח בגדיו וזה הי' הרמז שכל הצלחת הזמן אבל להתכלית הטוב רק לצורך נפש המשכלת לכך ברכו ואמר ראה ריח בכי כריח שדה אשר ברכו ד' והיינו כריח ג''ע שאינו מכוין להנות רק מסתפק במיעוטו ורק כל מגמתו לצורך הנשמה וכמו בג"ע שאין בו לא אכילה ושתי' רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזיו השכינה ולזה אמר בא אחיך במרמה ודרשו חז"ל בחכמת תורתו והיינו שלא כיון רק להשגת השכליות שזה יעודים הגשמיים למען לא יטרד בהבלי הזמן ויוכל להשיג השכליות וז"ש ודגן ותירוש סמכתיו והיינו רק לסמיכה בעלמא שלא יטרד בבקשת הצרכים ממש מה שצריך לקיום הנפש ולזה טען עשו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני והיינו שליעקב כל הברכות צרכי הצלחת הזמן הוא הכל דק לתכלית הטוב לכך נקרא ברכה אחת אבל לי תוכל לברך בהצלחת הזמן דיהי' ברכות רבות גשמיות וזה לדעתי מ"ש נשמה יתירה שהנה סעודת שבת שנצטוינו לענג אותה הנה גם הנאת גוף הוא ג"כ מצות ונעשה רוחניות וא"כ זה הוי כשמה יתירה שגם צורכי הגוף הוא לתועלת הנשמה וכיון שיצא שבת אמרה וי אבדה נפש שאח"כ אין הגוף רוחני וא"כ אבד הנפש המשכלת וזה מה שמברכין בשמים במ"ש דהיינו לפי שאבד הנפש לכך מריחין בשמים כמ"ש התוס' בביצה ל"ג והיינו שרמזו שהרוח אין הגוף נהנה רק הנשמה וזה הי' בשבת ואבדו במו"ש וזהו מ"ש ריח נחוח אשה לד' והיינו שהקרבנות ובפרט עולה שכלה לגבוה סלקי וא"כ הוי ריח נחוח לד' לבדו וז"ש בברכות שם עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב שנאמר ילכו יונקותיו ויהי' כזית הודו וריח לו כלבנון והיינו שבחורי ישראל לא ישתמשו בצורכי הגוף רק מה שהוא לתועלת הנפש שהוא הנשמה כמו הריח וע' מהרש"א בח"א מסכים לע"ש והנה לעתיד יהי' יום שכלו שבת שלא יהנו רק מה שהוא צורך הנשמה ויהי' לו ימות החול שבת והנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל והנה זה שנקרא שבת הגדול שאנו מקיים שיהי' יום ארוך ויום שכלו שבת ודו"ק: דרוש לשבת הגדול שנת תרכ"ה פסחים דף י"ג אמר רב יהודא אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ אמר רב פפא דוקא בשר אבל חטה לא דמנטר לפסחא קאמר ובשר לא מתיבי אמר ר' יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בפסח שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ קדשים ס"ד אלא אימא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ מקולס אין שאין מקולס לא אמרו מקולס לא שנא אמר ל"ש לא אמר שאינו מקולס פירש אין לא פירש לא רב אחא מתני לה להא מתניתין כר' שמעון מתקיף לה רב ששת וכו' למאן דמתני כר' שמעון מי ניחא והתנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין והנה הב"ח דייק דבאמירה אסור אף בדיעבד דאל"כ מאי פריך מקולס אין שאין מקולס לא דלמא מקולס אסור אף בדיעבד ושאינו מקולס אסור לכתחלה ע"כ דבאמר אסור אפילו בדעבד והמג"א בס' תס''ט כתב שהוא ראי' שאין עלי' תשובה והנראה בזה דהנה בהא דאמרו בחולין דף ע"א וטוש"ע יו"ד ס' ה' בשוחט לשם נידר ונידב שחיטתו פסולה שזה השוחט קדשים בחוץ והקשה בכו"פ שם מה כל החרדה הזאת ישאל על הקדשו ושוב ליכא שום מראית עין וא"ל דמ"מ יש מראית עין דאיכא דלא ידע בהתרה דא"כ בכל שאלה על הקדש יהי' אסור מפני מראית העין וכתב בזה דהנה כלם כתבו שיהי' מראית העין ששוחט קדשים בחוץ ולא כתבו שאוכל קדשים בחוץ שהוא יותר אסור שהוא בכרת וע"כ דזה לא חיישינין שבוודאי שאל על הקדשו ולא שביק היתרא רק דמראית העין הוא על השחיטה שעכ"פ מתחלה קעביד אסורא ששחט קדשים בחוץ ע"ש והנה דבר גדול דבר בזה וגדולה מזי מצינו בס' תס"ט בהא דכתב בש"ע דאסור לומר על שום בהמה בשר זה לפסח לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ותקשה המג"א לפי טעם זה אינו אסור אלא גדי וטלה דחזי לפסח אבל לפירש רש"י שאוסר כל בהמה אז הוי הטעם שהקדישו לדמי פסח וכתב דבאמת קשה למה כתב הטור דלרש"י אסור בכל בהמה הרי לשיטתו בכל מילי אסור דהכל ראוי לדמי פסח אלא צ"ל דאף שיסברו שהקדיש לדמי פסח אין אסור באכילתו שיאמרו שפדה אותו דקדושת דמים יש לו פדיון אבל כשהקדיש בהמה אמרינין בשבועות דף י"א הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ואין לו פדיון ע"ש ויבואר לפנינו ולפ"ז ק"ו הדברים דהשתא פדיון דמחוסר ממונא ותלינין שפדאו מכ"ש שיש לתלות ששאל על הקדשו ולכך על אכילה אין חשש ודברי הכו"פ נכונים: איברא דלדבריו צריך באור גבי תודוס שאמרו לו אתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ והלא באכילה יש לתלות ששאל על הקדשו אך ז"א דכל שכבר עשה גדי מקולס ל"ש שאלה והרי גדולה מזו מצינו דדוקא באמירה לגבוה יכול לשאול אבל במסר ליד גזבר לא וכמ"ש הרשב''א הובא בש"ך חו''מ ס' רכ"ה בטעם הדבר וא"כ מכ"ש בעשי' ממש ודאי ל"ש שאלה. איברא לפ"ז קשה מאי מקשה גדי מקולס אין שאין מקולס לא והרי אדרבא י"ל דרבותא קמ"ל דלא מבעיא באמירה דהוא בשעת מעשה ול"ש שאלה ועכ"פ בשעת אמירה עביד אסורא אבל באכילה י"ל דודאי שאל ואפ"ה אסור אך ז"א דהרי גבי תודוס לא הזכיר כלל האסור בשביל האמירה רק מה האכיל את ישראל ואם איתא דבאמירה יש אסור הי' לו עכ"פ לומר שאסור בשביל האמירה ובשביל האכילה וע"כ דאמירה לית בי' חששא ושפיר פריך גדי מקולס אין וא"כ לא קשה קושית הב"ח וע"ז משני דמקולס אפילו בלא אמירה אסור ובאמת לא אמר כלל ובזה מיושב קושית הצל"ח שהקשה דמאי פריך הא מעשה שהי' כך הי' וגם למה לא הקשה ממשנה ב' דף כ"א בביצה דחכמים אוסרים ולפמ"ש א''ש דעיקר הקושיא הוא מה שאמרו לו אתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ ולא חשו על האמירה כלל ודו"ק. והנה בחדושי אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו קרשים ס"ד אלא אימא קרוב להאכיל קדשים והדבר תמוה הא באמת הוא קדשים בחוץ כל שחשו שהי' מקדיש לזכר לפסח א"כ הוי קדשים בחוץ אמנם נראה דהנה בהא דאמר אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי ופירש"י אדם חשוב וקשה מה מעלה הוא אטו אדם חשוב מותר להאכיל קדשים בחוץ והנראה בזה דהנה ביו"ד ס' של"ד מבואר דהמביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ מנדין אותו ומקורו מכאן אמנם כיון דקי"ל דת"ח אסור לנדות במהרה ואף לצורבא מרבנן חסידים הראשונים בורחים ממנו וכשעטים מזה ובמערבא ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא וראינו מזה דקשה הנידוי לת"ח ולפ"ז לפי מה דכתב הש"ך ביו"ד ס' רמ"ב בהנהגת או"ה דבאסור דרבנן אמרינן כדאי ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק וסמכינן על יחיד במקום רבים כדאמרו בנדה דף ו' ולפ"ז כיון דלר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וכדפריך כאן ולמאן דמתני כר' שמעון מי ניחא א"כ אף לדידן הלא קי"ל כר"ש מ"מ לת"ח א"א לנדות שאינו אלא מראית עין ולענין לנדות דקשה מאד אין לך שעת הדחק גדול מזה ויוכל לסמוך על ר"ש ושפיר שלחו לו אלמלא תודס אתה גוזרני עליך נידוי שלת"ח יוכל לסמוך על ר"ש ולפ"ז שפיר פריך קדשים בחוץ ס"ד דאם הי' באמת קדשים בחוץ מחייבי כריתות ובזה לא סמכינן על ר"ש וצריך לנדות אלא אימא קרוב להאכיל את ישראל והוי רק דרבנן ובדרבנן נוכל לסמוך על ר"ש ובזה י"ל היטב קושית הב"ח הנ"ל דהנה שיטת רש"י דהחשש הוא שעכשיו קורא שם ופירש מה דאמרו שלא התנדב כדרך המתנדבין היינו כיון דמחיים לא קרא לו שם פסח אף דקרא לו שם בשעת צלי הוי שלא כדרך המקדשין וע"ז הקשו התוס' דבגדי מקולס אף לר"ש ניהו דליכא למיחש שמא הקדישו עכשיו שאין זה כדרך המתנדבין מ"מ ליתסר למעבד הכי שלא יאמרו מחיים אקדשה דסופו מוכיח על תחלתו שעשאו מקולס ולכך פירשו התוס' דלר"ס אפילו אקדשה מחיים לשחוץ בחוץ לא הוי הקרש שלא התנדב כדרך המתנדבין ע"ש ולפ"ז י"ל דהכי פריך הש"ס דע"כ דאמירה אין כאן אסור כלל דאי נימא דאמירה אסור לכתחלה ומקולס אסור אף בדיעבד א"כ שוב יקשה למה לא נידו את תודוס דאין לומר דבשעת הדחק סמכו על ר"ש דז"א דכל דבאמירה אסור שוב גם לר"ש יש לחוש שלא יאמרו מחיים אקדשה וכקושית התוס' וע"כ דבאמירה ליכא אסור כלל רק במה שעשאו מקולס ואז לא התנדב כדרך המתנדבין וע"ז משני דמקולס אסור אף בלא אמירה ולר"ש אפילו אקדשה מחיים לא הוי הקדש שלא התנדב כדרך המתנדבין וכתירץ התוס' ובזה מיושב היטב קושית הצל"ח הנ"ל וכמ"ש למעלה ובזה מיושב היטב הא דבעי הש"ס לקמן תודס גברא רבה הוי או בעל אגרופן הי' ובשו"ת כנ"י ס' ח"י הקשה מ"ש כאן דכאן רק אגב גררא הובא ובביצה עיקר מקומו ושם לא בעי כלל ולפמ"ש א"ש דעיקר האיבעיא היא אי סמכו על ר"ש מפני שהיא שעת הדחק או מפני שבעל אגרופן הי' והוי ג"כ שעת הדחק ודו"ק כי קצרתי. ובזה מיושב מה שהשמיטו בש"ע יו"ד ס' של"ד דלת"ח אין מנדין כשמאכיל קדשים בחוץ ולפמ"ש א"ש דדוקא שם דתלינין וסמכינין על ר"ש שלא התנדב כדרך המתנדבין אבל אם התנדב כדרך המתנדבין שפיר מנדין על שהאכיל קדשים בחוץ ודו"ק היטב: והנה כבר הבאתי דברי המג"א דלדמי פסח לא חשו שיאמרו שפדאום אבל בקדושת הגוף לא שייך פדיון וסיים המג"א אע"פ שאין האמת כן כדאיתא שם בגמרא כוונת דבריו דהרי בשבועות שם אמרו וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהי' לדמיהן אמר לי' אביי הא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ל"ק הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים וע"ש ברש"י דדוקא כי אמר יהי' להביא בדמי' עולה כיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינין לי' אבל אם אמר יהא לדמי נסכים אע"ג דנסכים נמי למזבח כיון דלא להכי מזדבן לא קדיש קדושת הגוף וגם כאן כיון שהזכיר לפסח ובתר בהמה שאינו גדי וטלה לא חזי לפסח דלא חזי למזבח לא קדוש קדושת הגוף וע"ז תמה בספר גאון צבי דנעלם מהמג"א ש"ס מפורש ותוס' שם תמורה דף י"ט דאמר ר"י אמר רב היינו טעמא דאמרינן מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמי' קדוש קדושה הגוף והקשה בתוס' שם ד"ה זאת ותימא מ"ש ממקדיש לדמי נסכים דאמרו בשבועות דף י"א דאינו קדודש קדושת הגוף וכתבו דהאי דהתם אייתי כר"ש דס"ל דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתא בי' קדושת הגוף ולפ"ז לרבנן דר"ש אף במקדיש לדמי נסכים חל עליו קדושת הגוף ולמה כתב המג"א דאין האמת כך ע"ש שהאריך בחריפות ובקיאות ולפענ"ד נראה דהנה כל הטעם דלרבנן דר"ש הוא כדמפרש הש"ס דמגו דחל עלי' קדושת דמים חל עלי' קדושת הגוף וא"כ עיקר הענין דחל עלי' קדושת הגוף הוא במה שנתפס עלי' כבר קדושת דמים ו' תמורה דף י"א דמבטיח לן אם הקדיש אבר א' לדמי' אם נתפס קדושת הגוף משום דחד מיגו אמרינין תרי לא אמרינין ולפ"ז זהו דוקא היכא דחל עלי' באמת עכ"פ קדושת דמים אבל כאן דאינו רק משום מראית העין שמא יאמרו שהקדישו וכיון דלענין קדושת דמים חידש המג"א דלית בי' משום מראים העין דיאמר דפדאו דקדושת דמים יש לו