דברי שאול דרשות סב

התורה דפשעו שלא שמרו עצמם אבל הם טמאו עצמם בידים כדי לעסוק במצוה וזהו שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם היינו שלא נטמא במקרה אים למה נגרע וע"ז השיבם משה דאדרבא כיון שעסקו במצוה פטורים מהמצוה ולכך נדחו ומוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובזה מיושב מה דהקשו מהיכן מוכרח דעוסק במצוה פטור מהמצוה הא לפי דעתם חשבו שיוכלו לטהר עצמם וע' ריטב"א ולפמ"ש א"ש דבאמת שהם ידעו דטמא אסור בקדשים רק דסברו בשביל דעסקי במצוה לא הוי בכלל טמאים ושפיר מוכח: דרוש לשבת הגדול תרכ"ד ויהי' אנשים אשר הי' טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' ויאמרו האנשים ההם אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' במועדו בתוך בכי ישראל ויאמר אליהם עשה עמדו ואשמעה מה יצוה די לכם וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח ד' בחדש השני בארבעה עשר יום לחדש וכו' והדקדוקים רבו וגם השאלה הגדולה אחר שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם מה שאלו למה נגרע והלא תשובתם בצדם. וכבר אמרתי בזה וכעת נראה עפ"י הדרוש והנה במדרש רבה ויקרא פ' ג' אמר ר"י אמר לה הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאות וחוטאת נפש כי תחטא והדברים סתומים מאי ענינו לזה ועיין יפ"ת ולבאר הדברים נראה ע"פ מ"ש ויקרא רבה שם פ' ד' אמר להם בעשו כתיב בי' שש נפשות. וכתיב בו נפשות הרבה דכתיב ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו וביעקב שבעים נפש וכתיב בי' נפש אחת דכתיב ויהי בל נפש יוצאי ירך יעקב וגומר עמ"ש מ"ש בזה ולענ"ד כראה עפ"י מ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים פרק א' דע שנפש האדם אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות וקראם קצת הפעולת ההם נפשות ויחשוב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות ג' טבעות וחיונית ונפשיות ולפעמים שיקרא כחות וחלקים עד שיאמר חלקי הנפש וזה השם יעשוהו הפלוספים הרבה פעמים ואינם רוצים באומרם חלקי שהוא מתחלקת בהחלק הגופות אבל הם מונים פעולתי' החלוקות שהם לכלל הנפש כחלקים לכל המחובר מחלקים ההם עי"ש באורך בנועם דבריו והכלל היוצא מזה כמו בדבר גשמי יש חלקים לאותו כלל דבר גשמי המחובר מהחלקים עד"מ קורות הבית הם חלקים לכל הבית כן הנפש היא כלל שממנה נמשכים הפעולות מחלקים. והנה כיון שתקון המדות הוא רפואת הנפש וכוחתי' א"כ כל שישתמש בפעולת הנפשות הטבעיות והחיונות שיעשם לתכלית הנפשיות והוא המשכלת אז בכללות יהי' נפש אחת וכבר נודע מ"ש רבינו יונה הובא בש"ע או"ח סי' רל"א שאמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתי' והליכה והישיבה והקימה והשיחה וכל צורכי גופך יהי' כלם לעבודת הבורא או לדבר הגורם עבודתו וכו' ע"ש ובזה בארתי מ"ש במדרש רבה ס' בתר פ' כ"ד גומל נפשו איש חסיד זה הלל הזקן שבשעה שהי' נפטר מתלמידיו הי' מהלך והולך עמהן אמרו לי' תלמידיו רבי להיכן אתה הולך אמר להן לגמול חסד עם הדין אכסניא דאית לי' גו ביתא אמרו לי' כל יומא אית לך אכסניא אמר להן והדן נפשא עלובא לאו אכסניא הוא בגו גופא יומא דן הוא הכא למחר לית הוא הכא והדברים תמוהים מהו לשון הי' מהלך והולך עמהן אמנם נראה דהנה כבר נודע מ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים שאדם נקרא מהלך שהולך ונעתק ממדריגה למדריגה והנה בא המדרש ללמדינו שבעת שלמד עם תלמידים בוודאי הי' מהלך ונעתק ממדריגה למדריגה אבל בעת שהלך לאכול ולשתות לא נודע אם תקן איזה דבר ולזה אמר שאף בצורכי הגוף כל שמתכוון לש"ש שיהא גופו בריא לעבודת השם גם צורכי הגוף נעשין צורכי הנפש א''כ זהו שאמר שהי' הולך ומהלך עמהן אף שכנפטר מהם הי' דורך במהלך השלימות וזה ששאלו להיכן אתה הולך אמר להן לגמול חסד עם הדין אכסניא א"כ גם זה נקרא מהלך ולפ"ז כל שנעשה הפעולת הטבעיות שהוא הצומחת והחיינית הוא המרגשת הכל הוא בשביל הנפשי שהוא כח השכל א"כ נקרא נפש אחת שכל הפעולית נמשך לתכלית אחד וזהו מ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר והיינו שהצדיק כל פעולותיו החיונית והמרגשת הוא רק בשביל השכליות אבל בטן רשעים תחסר שכוונתם בשביל הצומח והוא יחסר לנפשם וזה לדעתי מ"ש בתענית כ"ב ויהי האדם לנפש חי' נשמה שנתתי בך החייהו ולא נודע מהיכן יצא להם זאת וע' רש"י ומהרש"א בח"א ולפמ"ש א"ש דקשה מאי מעלה הוא שהי' האדם לנפש חי' הלא גם בהמה יש לה נפש חיוני וע"ז אמר שקאי על הנשמה שהנשמה צריך להחיות בנפש חי' ואם לא יהי' לו כח החיונית לא יוכל להחיות את הנשמה וזהו מ"ש אליך ד' נפשי אשא והיינו שנושא את נפשו רק לד' שכל הפעולות והכחות המה רק להשם לבדו וזהו מ"ש אשר לא נשא לשוא נפשו והיינו שלא נשא נפשו לשוא והכל רק להשם לבדו והוא קרי וכתיב ושניהם אמת דקאי על נפש שנתתי בו כעין מ"ש גבי ואני נסכתי מלכי דהיינו נשמה שנתתי לך ע"ש ומעתה זהו מ"ש עשו הי' לו רק ששה אנשים ואפ"ה קראן נפשות שהם לא נתכוונו לתכלית הנפש השכליות ונחלק לנפשות רבות אבל ביעקב כתיב נפש שכל כוונתם הי' רק לנפש לבדו ומעתה יתבאר המאמר מ"ש אני כתבתי רק חזק לבלתי אכול הדם דרמב"ן כתב הטעם באסור הדם למען לא יתערב נפש הבהמיות עם נפש אדם והיינו שנפש האדם עיקר התכלית נפש המשכלת וזה שאמר אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם והיינו שנפש האדם נכבד ממעשה בהמ' ואותה הולך וחוטא ותעשה מעשה בהמה והנה לענ"ד אם אמנם אמת הדבר כי נפש אינו רק אחת אבל בכ"ז יתחלקו בשמות שהאיש המוני בפרט האיש אשר נמשך אחר תאוות הגוף זהו נקרא נפש הבהמיי או נפש סתם עכ''פ אבל הצדיקים והשרידים להם יש נפש שכלי וזהו נקרא נפש אדם וזה לדעתי מ''ש אנחנו טמאים לנפש אדם והיינו לפי שקברי צדיקים אינם מטמאים משום שנפשם נזדכך ואין בהם טומאה כלל שהטומאה נמשכת מהחומרי וא"כ הם שהי' טמאים כארונו של יוסף או לנדב ואביהו להם הי' נפש השכלי ולכך שאלו אנחנו טמאים לנפש אדם ולמה נגרע שבהם אין שום טומאה וע"ז אמר משה רבינו עמדו ואשמעה אשר יצוה ד' לכם והיינו שהם שאלו כהוגן אבל התורה הקדושה לא תשמור הפרטים רק הכללים ורוב אנשים אשר להם נפש הבהמיות א"כ תתחלק התורה לפרטות אנשים וגם מי ומי האיש אשר יוכל לומר זך יישר פלי ויהי' ריב בין אנשים וכל אחד יאמר שלו יש נפש השכלי ולכך אמרה תורה איש כי יהי' טמא לנפש והיינו סתם נפש וכלם נדחו לפסח שני ודו"ק והנה עוד לאלוה מלין לבאר ענין מה שנעשה פסח שני ולא מצינו בתירה שיהי' נחלק מצוה אחת לזמנים חלוקים שאם לא עשה בזמן זה יעשה בזמן שני זאת ואף שמצינו שנחלקו בתשלומי דראשון או זה לזה זהו בימים סמוכים והכל זמן אחד אבל לעשות פסח בראשון או בשני כענין זה לא מצינו והנראה בזה ע"ד הדרוש דהנה הפסח שנצטווינו במצרים הי' זכר למה שיצאנו ממצרים לחירות והי' חירות הגוף והנפש שעי"כ קבלת התורה ואם היינו משתקעים במצרים אז היינו משוקעים בטומאה עד שלא הי' אפשר לצאת ממסגר הטומאה והנה הוצאה לחירות הגוף באמת אנחנו אכתי עבדי דאחשורוש אנן רק מה שקבלנו התורה הקדושה זה עומד לנו בכל עת ובבית השני אף שהיינו משתעבדים לרומים בכל זה עוד רב טוב נחלנו בהוציאנו ממצרים וזהו לפענ"ד הרמז בפסח שני שמרמז שאף בהיותינו משועבדים לרומיים בכ"ז צריכין לעשות פסח וזהו מה שתיקנו שרשע אומר מה העבודה הזאת לכם ע"ז אמר אף אתה הקהה את שניו שרשע אומר הלא גם אתם משועבדים וכ"ז אמר שכפר בעיקר שעקר הגאולה הי' לסגל מצות ומע"ט: והנה מה שהצבור עושים בטומאה והיחיד נדחה לפסח שני נלפע''ד דהנה במד' פ' שמות פ' ג' על פסוק אהי' אשר אהי' אמר ר"י אהי' לאשר אהי' ביחידים אבל במרובים ע"כ שלא בטובתם כשהם משברות שניהם אני מילך עליהם שנאמר חי אני נאם ד' אם לא ביד חזקה הנה מבואר דמרובים הקב"ה ע"כ מולך עליהם וזהו הרמז היחידים נדחים לפסח שני וצבור אף כשהם טמאים עושים הפסח וזהו רמזה התורה מי שהי' טמא או בדרך רחוקה שנתרחק מעבודתו יתברך אפ"ה הקב"ה בחמלתו תקן שיעשה פסח שני וזה לדעתי מה שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם עפמ"ש לפרש מ"ש נפש כי תחטא וכחש בעמיתו בפקדון כו' על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה והי' כי יחטא ואשם כי' ונסלח לו כו' ובארתי עפמ"ש הרב בעל עקידה בשער שמנה שאף שאדם עלול לחטא לבלתי היותו אלקי ומצד טבעו עלול לחטא וכמעט שמוכרח עליו בכ"ז לא יוכרח להיות מעמיק בחטא והי' מהראוי שיעשה תשובה תיכף אחר שחטא וזה שאמר כי עמך הסליחה למען תורא דהיינו שכיון שהיא עלול לחטוא רק שיכול לעשות תשובה אבל אם לא תקבלו בתשובה הוא עלול לחטא וזה שאמר התורה רצתה להמליץ על האדם אשר עלול לחטא וחטא בדבר אשר יעשה האדם לחטוא בהנה ירצה שמצד טבעו דרכו כן וזה שאמר כל שלא העמיק בחטא והשיב את הגזילה שפיר מועיל תשובתו ונסלח לו מכל אשר יעשה לאשמה בה והיינו שמצד טבעו עלול לזה וזהו המליצה לדעתי אנחנו טמאים לנפש אדם והיינו מה שמצד טבע האדם לחטוא בהנה וע"כ טענו למה נגרע וע"ז השיבה שבאמת יעשו פסח שני והצבור יעשו בטומאה פסח ראשון שצבור הקב"ה מוחל להם וזה לדעתי חלוק בין טומאת מת ושרץ וטומאת זיבה ולפמ"ש בשה"ש אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש וכתב רש"י ששחור בעצם קשה להתכבס כמ"ש היהפוך כושי עורו אבל מה שנתלכלך בדבר מאוס נוח להתכבס ולכך טומאת מת שבא לו מעלמא נקל להתכבס אבל טומאת זיבה שיוצא מגופו זה קשה לו להיות נקי וכן טומאת שרץ רמז למי שיש לי שרץ במוח דיעות הכוזבות נדחה לפסח שני: והנה במ"ש למעלה שעיקר תכלית הנפש שנפש החיונית והטבעיות כלם יהי' מכוונים לתכלית הנפש המשכלת בזה נוכל להבין למה נקרא שבת הגדול וע' טור ס' ת"ל ולפע"ד עפ"י מ"ש בסיף מס' תמיד מזמור שיר ליום שכלו שבת ומהי הכוונה בזה שכלו שבת וע' ר"ה דף ל"א ובמהרש"א שם בח"א בסוף תמיד והנראה בזה עפ"י מה שאמרו בביצה ט"ז אמר ר"ש נשמה יתירה ניתן באדם ע"ש ולמו"ש נוטלין אותו ממנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת אבדה נפש וצ"ב מה הוא נשמה יתירה ומה אבד הנפש וערש"י ומהרש"א בח"א כתב עפ"י קבלה ולפענ"ד נראה עפמ"ש בפ' תולדות וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד' ע' בתענית ד' כ"ט דדרשו כריח שדה של תפוחים וע' במהרש''א בח"א מ"ש בזה דקאי על ריח ג"ע ולהבין הכוונה גם כבין מה שעשיו צעק הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני גם מ''ש ודגן ותירוש סמכתיו נראה דהנה בברכות דף מ"ג אמרו מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנים ממנה ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח ולפ"ז כיון שהריח אין הגוף נסבה רק הנשמה א"כ זהו הענין שהארם צריך