דברי שאול דרשות סא

ט"י וא"כ זהו ט"י רחמנא דחיא אלא האי קרא שלא טבל ולא הזה דהיינו ע''ש ומעשה כי הוה הכי סום ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה וסברו שיעלה ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה ונדחו והכתיב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזייה מאי טומאה הוי בהו. הנה קושית הראב"ד חזקה מאד דבש"ס אמרו בהדיא דרב ס"ל אין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ ולמדו מדכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש ומי לא עסקינן שחל ז' שלו להיות בער"פ דהיינו טומאת שרץ ולדברי רבינו טומאת מה אף לאחר טבילה והזייה אין שוחטין עליו וחלוק מט"ש וע' כ"מ ולח"מ ומלמ"ל מ"ש בזה וכל הספרים האריכו בזה גם אני אמרתי כמה דברים וכעת אומר דבר חדש דהנה לכאורה קשה על דברי הש''ס דאמרו דאיש איש כו' מיירי בשחל שביעי שלו להיות בער"פ והרי הרמב"ם בפ"ה מקרבן פסח כתב בהלכה ב' עי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת כו' אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא הקריב את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מהכרת ומקורו מדברי המשנה דף צ"ב מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני א"כ למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורים מהכרת ואלו חייבים כו' ופירש רבינו בפירש המשנה כשהי' טמא או ד''ר בראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר בפסח ראשון שנא' בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא הי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והיא אומרו יתברך ואיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וחדל לעשות כו' ע"ש ולפ"ז קשה לי טובא דאי נימא כשיטת הראב"ד דהיו יכולין לטבול ולהזות רק דנאנסו ושאלו אחר שעבר זמן השחיטה א"כ איך דרש אך איש כי יהיה טמא לנפש היינו בטמא מת שחל שביעי להיות בער"פ והרי כל דהכתוב קראו טמא אינו בהכרת כשלא יעשה פסח שני אף במזיד וכיון שהי' יכול לעשות רק ששגג או נאנס הרי הוא בכלל כרת אם לא יעשה כאיש אשר הוא טהור וע"כ דאף לאחר שטבל ג"כ לא הוי יכול לעשות הפסח וכשיטת הרמב"ם והוא קושיא נפלאה אמנם נראה דהרי התוס' בדף צ"ב ד''ה אלו דייק דהך משנה מי שהי' טמא קסבר דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ דאי קסבר אין שוחטין א"כ טמא דמהני' אף בטמא שרץ או טמא מת בשביעי שלו א"כ אמאי פטור מהכרת דהא יכול לטבול וכו' וע"ז הקשו תקשה מתניתין לרב דאמר אין שוחטין על טמא שרץ ותירצו דרב באמת פליג על המשנה וכמה תנאי ס"ל כרב ע"ש. ולפ"ז על רב לא קשה אבל לדידן דרבינו פסק כהמשנה מי שהי' טמא ע"כ מוכרח דינו של רבינו וז"ב באמת. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הצל"ח דף צ' דכיון דאמר דרב ס"ל כרי יצחק א"כ למה לי קרא דכי יהי' טמא לנפש ולפמ"ש א"ש דבאמת רב עיקר למודו דטמא שרץ וטמא מת שניהם בכלל טמא לנפש וחייב בהכרת אם לא עשה פסח שני ומרבינן ט"מ כמו ט"ש דמרבינן מאשר הוא טהור ודוק היטב: והנה בילדותי שמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' דלשיטת הראב"ד דהיו יכולין לעשות הק"פ רק ששאלו לאחר זמן שחיטה. וקשה בהא דאמרו סוכה כ"ה העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו' אותן אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ריה"ג ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר אלא עיסקי במת מצוה הי' שחל שביעי שלהן להיות בער"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כו' הא למחר יכולין לעשות. הרי מבואר דנלמד שעסקו במצוה ופטורין ממצוה ולא היו יכולים לעשות הפסח ולשיטת הראב"ד הרי היו יכולים לעשות הפסח ביום ההוא אם הי' שואלים קודם זמן השחיטה ומהיכן נלמד דעוסקי מצוה פטורין מהמצוה והוא תימה רבה. אח"כ מצאתי במח"א שנדפס בהגהת הרמב"ם הרגיש בזה גם בחדושי ריטב"א בסוכה שם נרגש קצת בזה והנראה בזה עפ"י מה דאמרו בכורות דף כ"ה ע"ב שמואל אמר נהרא מכיפא מבריך ופליגא דרב דאמר רב אמי אמר רב מטרא במערבא סהדי רבה פרת אבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקוה ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי מקוה ביומי ניסן סבר לה כרב וכו' דאמר מטרי' במערבא סהדי רבה פרת שמא ירבו נטפין על הזוחלין והוי להו מי גשמים מרובים כו' ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המעיין מטהר בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד והתוס' בד"ה אין הקשו לרב ולאבוה דשמואל דאמרי אין המעיין מטהר בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד במה מטהרין מצורעים ובמה מקדשין מי חטאת בער"פ דאמרו בפסחים דיש טבילה לזב בער"פ והזאה היאך הי' על אנשים שעשו פסח שני ועל כל טמאים של מתי מדבר ומשאל ואלצפן והלא היי רחוקים מפרת וכתבו בשם ר"ת דאיכא למימר מן הדין קמא קמא בטיל ואפילו לדברי רב ואבוה דשמואל אלא דהחמיר מפני מראית העין ובימי משה אכתי לא גזור וע"ז כתבי דאותו טעם דקמא קמא בטל לא יתכן לפי מה שפרשתי לעיל דכל אסיר הבטל חוזר וניער כשחוזר ורבה עד כדי שיש בו שיעור אסור ע"ש ולע"ד נראה דבאמת כשירבה עד כדי שעור אסור באמת יהי' אסור אבל כל שעדיין לא רבה לגזור דשמא ירבו זה לא גזרו עדיין בימי משה וז"ב ומעתה הדבר נכון דשפיר יליף דעוסק במצוה פטור ממצוה דביומי דניסן חשש שמא ירבו דשכיח שירבו נוטפין על הזוחלין א"כ בשעה שהתחילו להתעסק במצוה חשו שמא באמת יהי' ביום הח' רבו הנוטפין על הזוחלין ואז יהיה באמת אסור ואף דקרה שלא הי' ביום ח' רובי נוטפין על הזוחלין אבל עכ"פ נלמד שעוסק במצוה פטור מהמצוה שהרי יכול הי' להיות ושפיר למדין מזה דעוסק במצוה פטור ממצוה ודו"ק ובזה י"ל דברי רבינו די"ל דרבינו פסק כאידך דשמואל דאמר נהרא מכיפא מבריך כמ"ש ר"ת א"כ שפיר נלמד מאיתו קרא דלא הי' יכולין לעשות הפסח אף כשיטבלו דאל"כ יקשה האיך נלמד דעוסק במצוה כי' הא היו יכולין לטבול וע"כ דאף אם היו טובלין לח היו יכולין לעשות ושפיר יליף דעוסק במצוה פטור מהמצוה ובזה מיושב היטב מה דהקשה הראב"ד על רבינו מדברי רב ולפמ''ש א"ש דרב לשיטתו דס"ל מטרא במערבא סהדא רבה פרת וחשש שמא ירבו נוטפין כו' וא"כ לדידי' י"ל דנלמד דעוסק במצוה כו' דהי' מקום לחוש שמא ירבו. אבל לפי מאי דקי"ל כאידך דשמואל דנהרא אכיפי' מבריך לא קשה ומוכח כדברי הרמב"ם ובזה י"ל דבר נחמד בהא דאמר ר"י אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר ואם משאל ואלצפן יכולים היו לטהר ודקדקו כולם מפני מה ביוסף אמר כבר היו כו' ובמישאל ואלצפן אמר יכולים ולפמ"ש א"ש כמין חומר דהנה גיטין דף ס' אמר ר' לוי. שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן ופרשת טמאים אחד מהם ופירש רש"י פרשת טמאים היינו ויהי' אנשים אשר הי' טמאים לנפש אדם ולר"ל יכולין הי' לטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח אלא א"כ לא יטהרו ומהרש"ל בחכ"ש הקשה לפירש רש"י מדכתיב לא יכלו לעשות הפסח ביום ההיא ונדחק מאד דהא לר"ל יכולין הי' לטהר עד יום ט"ו וגם התוס' הקשו על רש"י דלא יתכן לריה"ג ולר' וע' במהרש"א שם שנדחק הרבה ולפמ"ש א"ש דבאמת יקשה על הא דאמר ר"י אם מישאל ואלצפן יכולין היו לטהר ומאי קושיא הא י"ל דרבו הנוטפין על הזוחלין ולא היי יכולין למצוא מים חיים אמנם לפמ"ש א''ש די"ל דר"י ס"ל נהרא מכפי' מבריך א"כ יכולין הי' לטהר ומעתה מיושב היטב הלשון דבארונו של יוסף אמר כבר הי' יכולין לטהר דבאמת למ"ד נושאי ארונו של יוסף היו זה ע"כ לא ס"ל הך דר"ל דפרשת טמאים נאמרה ביום שהוקם המשכן וכמ"ש התוס' שם להשיג על רש"י א"כ כבר היו יכולים לטהר ואף דלא הי' להם אפר פרה דפ' פרה נאמרה בו ביום מ"מ כל שלא נאמרה פרשת פרה לא היו צריכין לאפר פרה אבל למ"ד מישאל ואלצפן היו ואז באמת נאמרה פרשת פרה יכולין הי' לטהר דס"ל נהרא מכיפא מבריך וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא: והנה במה שכתבו התו' דקמא קמא בטיל קשיא לי טובא בהא דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים והוי לי' מי גשמים רובא קשה למה הוצרך רב לחוש שמא רבו מי גשמים הא אף שהזוחלין רבו הא רב ס"ל מין במינו במשהו וכל שיש משהו מי גשמים שוב פסק תורת מעין לטהר בזחילה וגם קשה האיך אמר הש"ס דשמואל פליג דידי' אדידי' הא ניהו דמכיפי' מתברך מ"מ כל שיש עכ"פ מי גשמים מעטים הוי' לי' מין במינו ובמשהו והיא קושיא גדולה ולא מצאתי בכל תוס' שבת ובכורות ובר"ן נדרים שהעירו בזה. ואחר שנים רבות מצאתי בשו"ת חת"ס יו"ד ס' רי"א שהקשה כן ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש הריטב"א ע"ז ע"ג דרב ושמואל דס"ל מין במינו במשהו לא פליגי אדרבנן דס"ל מין במינו ברובא ומדרבנן בששים רק דס"ל דזהו מה"ת אבל מדרבנן ס"ל לרב ושמואל דבמשהו א"כ מדאורייתא כשר היא ולכך הוצרכו לחוש שמא רבו דאל"כ ספיקא דרבנן לקולא אך זה דחוק דטפה עכ"פ יש מי גשמים וגם הוי דשיל"מ לענין מקוה ושפיר עביד אבוה דשמואל מקואות אמנם אחר העיון נלע"ד דבר ברור עפמ"ש התה"ד ס' רנ"ד להקשות דמ"ש שאוב פסל לי' מקוה לגמרי ואפ"ה כל שיש בו מקוה כשירה אף שרבו מי גשמים לא פסלי ומ"ש נוטפין דבעצמן כשרים למקוה ולמה יפסלו כשרבו על הזוחלין וכתב דשאובין הוי הפסול בשביל שתלוש וכל שיש מקוה כשרה מועיל בתורת זריעה להיות התלוש כמחובר אבל הנוטפין דאינן פסולים משום תלוש במה נתבשרו הנוטפין הא לא מועיל הזריעה וע' טו"ז ס' ר"א שהקשה עליו ולפע"ד כוונת התה"ד פשוט כיון דהמעיין זוחל ומי בשמים אינו זוחל הוי כנפסק הזחילה דפסול דעכ"פ אותן המים ישנם שם ודלמא טובל באותן מים שאינם זוחלים אטו אפשר שיתבטל מציאותם והרי הם רוב ומ"מ טובל במי גשמים ולפ"ז כל שרבו הזוחלין א"כ מאי בכך דמב"מ לא בטל אטו אפשר לומר דנתבטל הזחילה מהמעיין הא באמת הוא טובל במעיין דהרי רובן הם זוחלין דניהו דמב"מ לא בטל די שיפקיע את עצמו ולא להפקיע המעיין מתורת זחילה וז"ב כשמש והנה במה שהבאתי הקושיא על הראב"ד מהך דש"ס סוכה נראה לי כעת ענין חדש דהנה באמת הכל תמהו במה דשאלו אנחנו טמאים כו' למה נגרע והרי תשובתם בצדם בשביל שהם טמאים א"א להם להקריב וע' ריטב"א בסוכה שם ולשיטת הרמב"ם י"ל באמת הא גופא שאלו אחרי שהם בי"ד וכבר טבלו והזו והרי שוחטין וזורקין על ט"ש הואיל וראוי לערב היה טמא לנפש כל שראוי לערב למה יגרע כאשר באמת הראב"ד חלק ע"ז אבל לשיטת הראב"ד כל שהי' טובלין הי' באמת שוחטין וזורקין עליהן והם ששגגו בזה הפסידו לעצמם אמנם נראה דבאמת צריך ביאור למה לא זרזו עצמן שיטבלו ויזו עליהן מקודם כמ"ש הכ"מ על הראב"ד אמנם נראה דהכי כוונתם דבאמה כפי הנראה מהש"ס פסחים צ"ב מה דטמא אין שוחטין וזורקין עליו הוא משום דפשע ולא שמר עצמו מהטומאה לכך דחה אותו התירה ולפ"ז זהו הי' שאלתם דהם סברו כיון דהם עסקו במצוה וטמאו עצמם כדין למה נגרע דבשלמא אם היו נטמאו במקרה שפיר דחה אותם